הסערה בכוס התה של חוק החוזים: למה המבקרים מפספסים את העיקר?
לאחרונה חוקקה הכנסת תיקון לחוק החוזים (תיקון מס' 3), וזאת במטרה להנחות את שיקול הדעת השיפוטי באשר לאופן פרשנותם של חוזים מסוימים. התיקון לחוק לווה בהד תקשורתי רב, שדומה שחורג מהעניין הציבורי הרגיל שניתן לסוגיות פרשניות בדיני חוזים. ספק אם הדבר נובע ממשמעותו המשפטית האמיתית של התיקון או דווקא מרוח התקופה שבה ממילא הרשות המחוקקת והרשות השופטת מצויות במאבק כוחות ציבורי.
המטרה המוצהרת של התיקון לחוק, על פי דברי ההסבר להצעת החוק, היא הפחתת שיקול הדעת השיפוטי בפרשנות חוזים עסקיים, וזאת באמצעות ביטול "הלכת אפרופים" שהחיל הנשיא אהרון ברק בשנת 1995 בהקשר של חוזים מעין אלו. במסגרת אותה הלכה נקבע שחוזה יפורש, בין היתר, על פי אומד דעת הצדדים (אותו קובע השופט) ולא רק על פי לשונו הכתובה שניסחו הצדדים. בתיקון, מבקש המחוקק להגביר את הוודאות החוזית בקשר עם חוזים עסקיים ולתת משקל מכריע לכללי הפרשנות שיקבעו הצדדים בהתאם ללשון החוזה.
בפרט, בתיקון לחוק נקבע, כי ככל שהצדדים לא הסכימו במפורש על דרך הפרשנות של החוזה, וככל שמדובר בחוזה עסקי, הוא יפורש על פי לשונו בלבד, אלא אם נובעת מלשון החוזה תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת או שעולה סתירה בין הוראותיו. לעומת זאת, ככל שמדובר בחוזה שאינו עסקי ושלא נקבעו בו כללי פרשנות אחרים, הוא יפורש (בדומה לשנקבע בעניין אפרופים) לפי כוונת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מהחוזה ומנסיבות העניין.
למעשה, על אף הרעש התקשורתי (והאקדמי) הרב, מבחינה מעשית, מדובר בשינוי נקודתי, שכבר זכה להכרה בפסיקה. כך, בשנת 2019 ניתן פסק הדין הידוע כעניין "ביבי כבישים" בו עלו שתי גישות שונות באשר לאופן פרשנות חוזה: השופט אלכס שטיין, אשר ככלל מוצג כמקדם גישה שמרנית יותר, סבר, כי יש להבחין בין סוגי חוזים על פי השאלה אם הם "חוזים סגורים" (כלשונו), קרי אם התנאים בהם הם ממצים, ברורים ונהירים ולא זקוקים לפרשנות משלימה, ובמקרה כזה בית המשפט יעניק ללשון החוזה משקל מכריע; לעומת חוזים "פתוחים" שמנוסחים בקווים כלליים ומזמינים את בית המשפט להשלימם, או אז בית המשפט עשוי לייחס משקל לכוונת הצדדים. השופט עופר גרוסקופף הציע גישה שונה. לעמדתו יש להבחין בין קטגוריות חוזיות שונות: חוזה עסקי, שכל הצדדים לו הם עוסקים; חוזה פרטי, שכל הצדדים לו הם בני אדם פרטיים; וחוזה צרכני, שצד אחד לחוזה הוא צד עסקי וצד שני לו הוא אדם פרטי. על כל אחד מהחוזים הללו, הציע השופט גרוסקופף להחיל כללי פרשנות אחרים, כאשר במקרה של חוזה עסקי יינתן משקל מכריע ללשון ההסכם.
בתיקון לחוק, המחוקק אימץ במידה רבה את גישתו של השופט גרוסקופף – דווקא השופט שמוצג כמקדם גישה ליברלית – ואימץ את העמדה לפיה חוזה עסקי יפורש על פי לשונו בלבד, לעומת חוזים מסוגים אחרים, שבפרשנותם ניתן יהיה לתת משקל גם לאומד דעת הצדדים, כמשתמע מנסיבות כריתת ההסכם.
חלק מהמבקרים - כפי שעלה בין היתר בטור של פרופ' גבריאלה שלו וד"ר אפי צמח, שפורסם השבוע באתר זה - טוענים שהחוק לא השיג דבר, משום שהלכת אפרופים תמשיך לחול על רוב רובם של החוזים. אולם, לדעתנו ביקורת זו מפספסת את העיקר: למחוקק אין ולא הייתה כוונה שכל חוזה ייבחן אך ורק על פי לשונו; המחוקק גם לא ניסה להסיר שיקול דעת שיפוטי מחוזים כליל. המחוקק הכריע בין שתי הגישות שהובעו בעניין ביבי כבישים ובכך הבהיר את אופן הפרשנות שיש ליישם מעתה בחוזים עסקיים. בתי המשפט משקיעים זמן רב ומשאבים ניכרים בפרשנות סבוכה של חוזים עסקים רבים. משכך, המבחן של התיקון לחוק אינו "כמה חוזים יפורשו על פיו" (כפי ששואלים פרופ' שלו וד"ר צמח), אלא כמה זמן שיפוטי ייחסך כתוצאה מחיזוק הוודאות העסקית, לפיה חוזים עסקיים יפורשו על פי לשונם בלבד.
עוד טוענים המבקרים כי התיקון לחוק למעשה יסרבל הליכים משפטיים, משום שבתי המשפט יאלצו לעבור שלב מקדים של סיווג ההסכם ולהחליט אם מדובר ב"חוזה עסקי". אלא שכאמור, התיקון לחוק מאמץ במידה רבה גישה שכבר אומצה בפסיקה, וההבחנה בין חוזים שונים אינה חדשה. מדובר בשאלה שבתי המשפט מורגלים בה, ואין מקום לסבור שיהיה קושי באבחנה בין סוגי החוזים השונים.
לבסוף, חרף הניסיון לשייך תיקון זה למאבק הכוחות הכללי שבין רשויות השלטון, לדעתנו התיקון לחוק אינו מהווה שינוי משמעותי של הגישה השיפוטית בדרך הפרשנות של חוזה עסקי, הנוהגת כיום בעידן שלאחר פסק הדין בעניין ביבי כבישים, גישה שהיא חוצה מחנות – מהאגף הליברלי ועד לאגף השמרני.
הכותבים, עו"ד גדעון אבן-אור ועו"ד תומר בר ממחלקת ליטיגציה ויישוב סכסוכים בפירמת עוה"ד AYR – עמר רייטר ז'אן שוכטוביץ ושות'.
d&b – לדעת להחליט
