בינה מלאכותית: הטכנולוגיה שיש בה לחייב את העליון להיות אקטיביסטי
לאחונה ניתן פסק דין של בית המשפט העליון אשר בו דחה בית המשפט את העתירה שהוגשה נגד בית הדין השרעי לערעורים בירושלים לבטל תניה בהסכם הגירושין שאושרה בבית הדין השרעי. חשיבות פסק הדין לא בסוגיה העיקרית עליה עותרים הצדדים אם כי באתגרים שמציבה טכנולוגיית הבינה המלאכותית למערכת בתי המשפט בשימוש ההולך וגובר בפסקי דין וציטוטים שהם פרי יצירת מערכת הבינה המלאכותית בכתבי הטענות.
החידוש בפסק הדין לא במה שאמר בית המשפט על חובת הנאמנות "הצולבת" המטילה חובת נאמנות כפולה, הן כלפי הלקוח והן כלפי בית המשפט ,שעל עורך הדין העושה שימוש במערכת הבינה המלאכותית לעמוד בהם; ולא בכלים העומדים לבית המשפט לפסילת אותם מסמכים, אשר מתברר כי לא היו ולא נבראו מעולם. האמת היא שהחידוש של פסק דין זה הוא בדיוק במה שאין בו וזה חוסר מוכנות בית המשפט העליון לתת הכרעה בסוגיה מאד בוערת של השימוש בבינה המלאכותית שהגיעה לכתליו וזאת למרות שכפי שעולה מההחלטה אין המדובר במקרה הראשון "בו הוגשו לבית המשפט כתבי בית-דין הכוללים אסמכתאות משפטיות בדויות מעשה הזיות בינה מלאכותית", דבר שבעיני לא יעמוד לאורך זמן ומערכת בתי המשפט תאלץ לומר את דברה ואין מנוס בעניין זה מאקטיביזם שיפוטי.
בהסתמך על דבריו של פרופסור זמיר המגדיר אקטיביזם שיפוטית כנכונות השופט לתת לבעיה חדשה שיפט, לא די בכך שהשופט מוכן לשנות את הדין, אלא "האם השופט מוכן להכריע בדין"? אין ספק כי המקרה שבפנינו מראה שבית המשפט העליון הוכיח כי הוא איננו מוכן להכריע בסוגיה אליה ייחד פרק שלם במסגרת פסק הדין והמציבה את מערכת בית המשפט עצמה בצומת לא פשוטה בכל הנוגע לשימוש בבינה המלאכותית. האמת היא שלמרות שבית המשפט מראה עד כמה העצב שלו פגיע מהשימוש בבינה המלאכותית, למרות זאת הוא מחליט להתייחס לבעיה כבעיית הצדדים להליך המשפטי ולבאי כוחם מאשר כבעיה הקשורה אליו גם הוא באופן ישיר משימוש הצדדים בבינה מלאכותית.
בית המשפט הסתפק בכך שבהיעדר כלים רגולטוריים מתאימים להתמודדות עם השימוש ההולך וגדל בבינה המלאכותית, אין לבית המשפט כל שיקול דעת למעט הפעלת הכלים הקיימים המטילים סנקציות קשות על העושה שימוש לרעה בבינה המלאכותית שיש בהן לפגוע בהליך הוגן של הצדדים, כמו סילוק על הסף להליך המשפטי והטלת אחריות מוגברת על עורך הדין המייצג בהליך המשפטי, דבר שלדעתי יש בו כדי להכניס את מערכת בתי המשפט למשבר בהתדיינויות מיותרות ועתירות רבות שיש להן התחלה אך אין להן סוף.
ההתפתחות המהירה בטכנולוגיית הבינה המלאכותית מציבה את הרשות השופטת בארץ, גם בעולם, מול אתגרים לא פשוטים. מצד אחד, המערכת האסדרתית הקיימת איננה ערוכה למתן מענה רגולטורי למצב בו קבלת ההחלטות ו/או הפקת מסמכים מתקבלות על ידי אלגוריתמים. מצד שני, פסק הדין עצמו לא עושה כל אבחנה בין מסמכים מבוססי בינה מלאכותית אשר עומד הסבר כלשהו מאחורי קבלתם, לבין מסמכים שאין מאחוריהם כל הסבר ונשארו סובלים מבעיית הקופסה השחורה. נכון כי האחריות על מהימנות המסמכים המוגשים לבית המשפט מוטלת על הצדדים עצמם ובאי כוחם, אך על בית המשפט מוטלת האחריות להיות בעל כלים והכשרה מספיקים להתמודד ולהבחין באותם מסמכים המוגשים לו להכרעה.
לדעתי, פסק דין זה מהווה החמצה של בית המשפט העליון לקבוע נורמה מחייבת לשימוש בבינה המלאכותית בהתדיינות המשפטית. בהתפתחות המהירה של הטכנולוגיה המשבשת שאין למערכת האסדרה יכולת להדביק את התפתחותה, אין ספק כי בית המשפט יוצף מהר בסוגיות דומות המחייבות אותו במתן החלטה אקטיביסטית, שבמסגרתה אין ברירה מלקבוע נורמות לשימוש בכתבי טענות ובמסמכים שהם תוצר של הבינה המלאכותית, דבר המהווה, לכל הפחות, בשורה משמחת לכל המצדדים באקטיביזם השיפוטי.
זיאד אבו חבלה הוא עורך דין (רואה חשבון), יועץ לשעבר בבנק העולמי
