בחירות 2026: זכות שהיא בגדר חובה
בדמוקרטיות רבות בעולם ההצבעה היא חובה המעוגנת בחוק. בישראל היא נותרה זכות בלבד. התוצאה: כשל מתמשך שבו כמעט שליש מהאזרחים מוותרים על השפעתם ומעדיפים לצעוק מהיציע. במציאות המורכבת שלנו, אין לנו את הפריבילגיה הזאת
תנועת 501 (Movimiento 501) היתה תנועת מחאה פוליטית של צעירים - בעיקר בני 30-20 - בסוף שנות ה־90 בארגנטינה שהטביעה חותם חברתי ותרבותי עמוק. אף על פי שפעילותה המאורגנת היתה קצרה מאוד, היא הותירה מורשת מושגית שחדרה ללב השיח במערכות הבחירות עד היום. במרכז פעילותה ניסיון להתמודד עם סוגיה חוקתית: כיצד לחמוק מהצבעה בבחירות לנשיאות - במדינה שבה ההצבעה היא חובה המעוגנת בחוק, ולא רק זכות.
הצעירים המתוחכמים מצאו "פרצה". סעיף בחוק פוטר אזרחים מסנקציות וקנס אם ביום ההצבעה הם נמצאים במרחק של יותר מ־500 קילומטרים ממקום המגורים הרשום שלהם בפנקס הבוחרים, וזאת בתנאי שהם מגיעים לתחנת משטרה מקומית ומוציאים אישור על כך. המספר 501 מסמל למעשה את הקילומטר הראשון שמעניק פטור מחובת ההצבעה. וכך היה: בבחירות לנשיאות ב־1999 נסעו מאות צעירים מבואנוס איירס לעיירה שבמרחק 500 קילומטרים - מסע מתוקשר היישר להנפקת פטורים בתחנת המשטרה המקומית. מאז ועד היום, אלפים רבים מתכננים "נסיעות מחאה" ביום הבחירות. "לעשות 501" הפך בסלנג הפוליטי שם לביטוי של בריחה מחובה אזרחית.
ב־21 מדינות דמוקרטיות בעולם ההצבעה בבחירות כיום היא חובה, לא רק זכות. בחלקן גם אוכפים סנקציות נגד מפירי החוק. בישראל, כידוע, ההצבעה אינה חובה, אלא זכות דמוקרטית וחברתית מן המעלה הראשונה - הזמנה פתוחה לכל אזרח לקחת חלק פעיל בעיצוב עתידנו כאן. ועדיין - ב־20 השנים האחרונות אחוז ההצבעה הגבוה ביותר נרשם בבחירות לכנסת ה־20 במרץ 2015 כשקצת יותר מ-72% בלבד מבעלי זכות ההצבעה מימשו את זכותם.
במונחים כלכליים מדובר בכשל מתמשך. כמעט 30% מבעלי זכות הבחירה בישראל מפעילים ביום הבחירות מודל של "טרמפיסט" - מוותרים על זכות ההצבעה, משאירים את עול ההכרעה לאחרים, אך מצפים להמשיך וליהנות מהמוצרים הציבוריים שמספקת המדינה - מביטחון ותשתיות ועד חינוך ומערכת משפט. בדמוקרטיה צעירה כמו הדמוקרטיה הישראלית - זה לא מספיק.
הנכונות לצאת ולהצביע לא צריכה להיות עניין של ימין או שמאל, ואינה צריכה להיות קשורה לתמיכה במועמד כזה או אחר, או בגוש כזה או אחר. היא קודם כל הצהרת נאמנות לרעיון הגדול שנקרא מדינת ישראל.
גם לו ההצבעה כאן היתה חובה, אין לנו את הפריבילגיה לנסוע 500 ק"מ הרחק מהבית כדי להימנע. נסיעה כזאת תנחית את רובנו מעבר לגבול או בלב ים. אין לנו פריבילגיה להסתפק בצעקות מהיציע - כולנו כאן שחקנים על כר הדשא, מושפעים באופן ישיר מכל החלטה בירושלים. כולנו רגילים לפשט סוגיות ולהפוך אותן לדיכוטומיות: ימין/שמאל, ביבי/לא ביבי, דתיים/חילוניים, מתגייסים/משתמטים. החיים, בטח במדינה שיודעת מלחמות קיומיות לעתים קרובות, יותר מורכבים מזה. חיים ממחלוקת למחלוקת ומסערה לסערה. זה מעצב אותנו. זה מחייב אותנו לקחת חלק.
מדינת ישראל היא חברה שבה כולנו מושקעים. התשואה במקרה הזה תלויה בכולנו. התייצבות בקלפי מקבלת משמעות עמוקה בהרבה מכל פעולה אזרחית שגרתית. זוהי הדרך לשמור על הבית, לקחת אחריות על המרחב המשותף ולהבטיח שהחברה הישראלית תמשיך להיבנות מתוך השתתפות של כלל חלקיה. זו מתמטיקה אזרחית פשוטה: מי שמוותר על זכותו להצביע מעביר את ההכרעה על עתיד המדינה, על עתיד ילדינו, לידיים של אחרים. ההצבעה אומרת בקול ברור: אכפת לנו, זה שלנו, זה תלוי בנו. זו זכות שהיא בגדר חובה.
