2026: שנת ההכרעה של המגזר השלישי – מנוע חוסן כלכלי או פספוס אסטרטגי?
שינוי בדיני המס אינו ויתור, הוא השקעה במנגנון אזרחי המייצר שירותים, תעסוקה וחוסן
המגזר השלישי בישראל נתפס לאורך שנים כמרחב ערכי, חברתי ופילנתרופי, אך פחות כמרחב כלכלי. זוהי טעות יקרה. לקראת 2026, כשהמשק הישראלי מתמודד עם אי-ודאות ביטחונית, האטה בצמיחה, לחץ תקציבי מתמשך ושחיקה באמון הציבורי, דווקא הארגונים החברתיים הם אחד ממנגנוני הייצוב המשמעותיים ביותר של החברה והכלכלה. אלא שהמדינה ממשיכה להתייחס אליהם דרך מערכת כללים רגולטורית ודיני מיסוי שלא עודכנו למציאות המשתנה.
עמותות וארגונים ללא כוונת רווח אינם רק "צרכני תקציב". הם מפעילים מערכי שירות רחבים בתחומי הרווחה, הבריאות, החינוך, החירום והחוסן הקהילתי. המגזר מעסיק עשרות אלפי עובדים ומניע פעילות כלכלית רציפה גם בתקופות שבהן השוק העסקי מצמצם פעילות.
לפי מתודולוגיות בינלאומיות של ה-OECD, ובשילוב נתוני הלמ"ס, המגזר השלישי מוגדר כרכיב כלכלי פעיל בכלכלות מערביות, עם תרומה הנאמדת בעד כ-10% מהתוצר במדינות רבות. בישראל, על אף היקפי פעילות רחבים והישענות הולכת וגוברת של המדינה על שירותים שמספק המגזר החברתי, מסגרות המיסוי אינן מותאמות למשקל כלכלי זה ואינן מאפשרות לו להתנהל כגורם יציב ובר-קיימא.
במדינות שבהן ההכרה הזו תורגמה למדיניות בפועל, בהן בריטניה, קנדה, גרמניה והולנד, דיני המס עודכנו כך שיתאימו לארגונים חברתיים הפועלים כשחקנים כלכליים לכל דבר. שם קיימים מנגנונים המעודדים פיתוח הכנסות עצמיות, מאפשרים פעילות עסקית תומכת מטרה, ומכירים בהוצאות גלובליות כהוצאה לגיטימית. אולם בישראל, הפער בין ההכרה בתפקיד הכלכלי של המגזר השלישי לבין הכלים הפיסקליים שניתנים לו נותר עמוק ומתמשך. העמותות נדרשות לפעול בסטנדרטים תפעוליים של המאה ה-21, אך תחת תפיסות מס של המאה הקודמת. התוצאה היא פרדוקס כלכלי: מצד אחד המדינה מעודדת ארגונים להיות יעילים ומדידים, ומצד שני היא מענישה אותם כשהם מנסים לנהוג כך באמצעות מיסוי המקשה על צבירת רזרבות והשקעה בצמיחה.
העיוות המרכזי נוגע לעצמאות כלכלית. עמותה שמבקשת לפתח פעילות עסקית תומכת מטרה, בין אם באמצעות חברה-בת ובין אם דרך מודלים של הכנסות עצמיות, נתקלת במיסוי גבוה על העברת רווחים חזרה לפעילות החברתית. בעוד שבעולם העסקי העברות בין חברות זוכות לניטרליות מס, המגזר החברתי נדרש לשלם שיעורי מס משמעותיים, כאילו מדובר ברווח פרטי ולא במשאב שמיועד כולו לציבור. זהו חסם מבני שמחליש יזמות חברתית, משמר תלות בתרומות ומקטין את יכולת הארגונים לבנות חוסן פיננסי לאורך זמן.
הבעיה אינה רק של המגזר השלישי, היא בעיה מקרו-כלכלית. מגזר חברתי מוחלש הוא מגזר פחות יציב, פחות יוזם ופחות מסוגל לספוג משברים. כשארגונים חברתיים אינם יכולים לבנות חוסן פיננסי, המדינה נדרשת למעורבות עמוקה ויקרה יותר בעת חירום, תוך אובדן יתרון הזריזות והקרבה לשטח שמאפיינים את המגזר האזרחי.
לקראת 2026, ישראל נדרשת להחלטה אסטרטגית: האם המגזר השלישי יישאר שחקן משני ומגובל רגולטורית, או יהפוך לשותף כלכלי אחראי ובר-קיימא. שינוי בדיני המס אינו ויתור, הוא השקעה במנגנון אזרחי המייצר שירותים, תעסוקה וחוסן בעלות נמוכה וביעילות גבוהה ביחס לחלופות ממשלתיות. הדיון על מיסוי עמותות אינו טכני, הוא דיון על תפיסת חוסן. אם ישראל רוצה להגיע ל-2026 עם מגזר שלישי חזק ולא מותש, זהו הזמן לעדכן את הכללים – לא מתוך חסד, אלא מתוך אחריות כלכלית לאומית.
עו"ד רוית גרוס היא מנכ"לית ארגון מנהיגות אזרחית- ארגון הגג של המגזר השלישי
