פרשת יהלומי: כשהמקלדת הופכת לסיכון פיננסי
פרשת היעלמות מלי וליאל יהלומי תוך עירוב בנק ירושלים, שלוותה במידע חלקי וספקולציות שנעו במהירות ברשת, מספקת תזכורת חשובה לאחד השינויים הגדולים שעבר עולם הסיכונים הפיננסיים בשנים האחרונות. לפעמים די במקלדת, בערוץ דיגיטלי, בטלפון ובכמה שעות כדי להפוך מידע – נכון, חלקי או שקרי – לסיכון אמיתי.
בעבר משבר אמון בבנק התפתח בתור ליד הסניף. היום התור נמצא באמצעים הדיגיטליים. מידע מופץ בתוך דקות, החלטה מתקבלת בתוך שניות והכסף מועבר בלחיצה. כך נוצר רצף סיכונים חדש ומהיר: מידע או דיסאינפורמציה עלולים לפגוע באמון; הפגיעה באמון הופכת לסיכון מוניטין; סיכון המוניטין עלול להתגלגל במהירות לסיכון נזילות; ואם האירוע מתרחב, הוא עלול להעמיד במבחן את ההמשכיות העסקית, ליצור הידבקות למוסדות אחרים ואף להפוך לסיכון מערכתי, ובתרחישים קיצוניים, אף לתרחיש גלובלי.
קריסת Silicon Valley Bank ב-2023 המחישה זאת היטב. הטכנולוגיה לא יצרה את חולשות הבנק, אבל היא האיצה באופן דרמטי את הרגע שבו אובדן אמון הפך למשבר נזילות. בעולם שבו מידע וכסף נעים כמעט בזמן אמת, גם הזמן עצמו הפך למשתנה סיכון משמעותי.
מכאן נובע לקח כפול. הראשון נוגע לאחריות שלנו כצרכני מידע, ובוודאי לאחריותם של כלי התקשורת ובעלי השפעה. אין דין שאלה כדין עובדה, ואין דין חשד כדין ממצא. כאשר מדובר במוסד פיננסי, פרסום בלתי מבוסס אינו רק פגיעה אפשרית באדם או בתאגיד. בתנאים מסוימים הוא עלול להפוך בעצמו לגורם סיכון. חופש הביטוי אינו פוטר מאחריות, ומהירות ההפצה אינה יכולה לבוא במקום בדיקה. באותה מידה, גם מידע נכון, כאשר הוא חלקי, נטול הקשר או מופץ באופן שמעצים חרדה, עשוי להניע התנהגות בעלת השלכות פיננסיות ממשיות.
הלקח השני נוגע למוסדות הבנקאיים, לדירקטוריונים, להנהלות ולרגולטורים. גם כאשר מידע מתברר כחלקי או כשמועה שהתנפחה מעבר לממדיה, עצם הדינמיקה שנוצרה ראויה לבחינה. היא מאפשרת לשאול כיצד היה מתפתח האירוע אילו המידע היה נכון, אך גם – וזה אולי חשוב יותר – מה היה קורה אילו ציבור גדול מספיק היה פועל כאילו הוא נכון. בעולם הפיננסי, תפיסת המציאות עשויה לעיתים להשפיע על המציאות עצמה.
ניהול סיכון מוניטין כבר אינו יכול להיתפס כתחום משני לצד הסיכונים "האמיתיים". בעולם הדיגיטלי הוא עשוי להיות השער שדרכו מתממשים סיכונים אחרים. גם המשכיות עסקית אינה יכולה להסתפק בתרחישים של השבתת מערכות, מתקפת סייבר או פגיעה באתר פיזי. עליה לכלול גם משבר אמון המתפתח במהירות ברשת, גל משיכות דיגיטליות, מתקפת מידע או דיסאינפורמציה והידבקות אפשרית למוסדות אחרים. תרחישים כאלה צריכים להיות חלק מתרגילי החירום, מבחני הקיצון ותוכניות ההתאוששות, ולא סעיף שולי בתוכנית התקשורת.
אף שהאירוע וההתייחסות כאן נוגעים לעולם הבנקאי והפיננסי, הסיכונים והתהליכים הללו רלוונטיים גם לתעשיות רבות אחרות, ונכון שגם הן ייערכו בהתאם.
וכאן יש לחזור גם ליסודות: הרשאות עובדים, הפרדת תפקידים, בקרות, ניטור חריגים, הגנת מידע, שרשרת דיווח וקבלת החלטות ויכולת תגובה ותקשורת בזמן אמת. השאלה אינה רק אם הבקרה תמנע אירוע, אלא אם הארגון יזהה אותו במהירות, יבין את משמעותו, יכיל אותו, ימשיך לתפקד ויידע לדבר באופן אמין עם הציבור כשהרשת כבר רועשת. באירוע כזה, שתיקה ארוכה מדי עלולה ליצור חלל, ואת החלל הזה ממלאים אחרים.
בעידן הנוכחי, שעות הן לפעמים הימים החדשים. בנק יכול להיות יציב בהון ובנזילות ובכל זאת להידרש בתוך זמן קצר להתמודד עם משבר אמון. לכן, לצד כריות ההון והנזילות נדרשת גם כרית של אמון: ממשל תאגידי טוב, בקרות חזקות, מוכנות תפעולית, ניהול מוניטין ויכולת להעביר לציבור מידע אמין, ברור ומהיר.
הפעם, ככל הנראה, ההר הוליד עכבר. בפעם הבאה איננו יודעים מה יהיה. מערכת פיננסית טובה אינה צריכה להיבהל מכל רחש במקלדת, אבל בעולם שבו מידע ודיסאינפורמציה יכולים לנוע מהר יותר מהכסף, היא גם אינה יכולה להרשות לעצמה לזלזל בכוחם.
יאיר אבידן הוא לשעבר המפקח על הבנקים, דירקטור ופעיל חברתי
