הניצחון שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה
בישראל התפתחה תפיסה מסוכנת של ניצחון: הרגע שבו המחנה השני יפסיק להפריע. שבו בג"ץ יפסיק להתערב, הממשלה תפסיק למשול, החרדים יוותרו על אורח חייהם או החילונים ישלימו עם כללי הרוב. כל מחנה מחזיק בתמונה משלו של ישראל המתוקנת, ובתמונות האלה מיליוני ישראלים נדרשים להשתנות, לשתוק או להיעלם מן הדיון. כך הופכים יריבים פוליטיים לאוכלוסייה שצריך להכניע.
חברה שמנהלת כך את המחלוקות שלה שוחקת את יכולתה להחזיק מדינה משותפת. הכרעה בבחירות מעניקה סמכות למשול, אך גם מטילה אחריות כלפי מי שהפסיד. הגנה על זכויות מחייבת מוסדות עצמאיים, אך גם הבנה של החברה שבתוכה הם פועלים. כאשר כל צד רואה בכוח שבידיו היתר להתעלם מן האחר, הדמוקרטיה הופכת למאבק מתמשך על השליטה בכללי המשחק.
למנהיגות הפוליטית יש אחריות מיוחדת למצב הזה. קל לגייס תמיכה באמצעות אויב פנימי. קשה להסביר לבוחרים שגם למחנה האחר יש אינטרסים לגיטימיים, ושפשרה תחייב מחיר. פוליטיקאים שמבטיחים ניצחון מוחלט מטפחים ציפייה שאי אפשר לממש בחברה משוסעת. כשההבטחה מתרסקת, הם מסמנים את המוסד הבא כאשם. כך הופך הכישלון למשול לעוד סיבה להחריף את העימות.
אבל גם מי שמבקשים להגן על הדמוקרטיה חייבים לבחון את הנחותיהם. זכויות הפרט חיוניות, והפרט עצמו חי בתוך משפחה וקהילה, עם מסורת וזהות לאומית. עבור ציבור רחב, אלה מקורות של משמעות ושייכות. ליברליזם שמתייחס אליהם כאל מכשול שיש לסלק מתקשה לזכות באמון. הוא משאיר למתנגדיו את הבעלות על השפה של שייכות, ומרחיק ממנו אנשים שזכויותיהם אמורות לעמוד במרכזו.
מנגד, קהילה אינה יכולה לדרוש הכרה בזהותה ולהתעלם מחירותם של חבריה או מזכויותיהם של אחרים. מסורת אינה מעניקה היתר לכפייה. כוח אלקטורלי אינו מכשיר פגיעה בשוויון. כל הסדר שמכבד קהילות חייב להבטיח גם את חירותו של האדם שבתוכן, לרבות מי שחורג מן המקובל, מבקש לשנות או בוחר לעזוב. ללא הגבול הזה, ההכרה בקהילה עלולה להפוך לרישיון לשלוט בפרט.
כאן דרושה לישראל תפיסה ליברלית קהילתנית: הגנה עקבית על זכויות בסיסיות, לצד הכרה ממשית בזהויות קולקטיביות. תפיסה כזאת יכולה לתת מקום ליהדות כתרבות ולמסורת במרחב המשותף, תוך הפרדה בין סמכות דתית לכוח פוליטי. היא מחייבת גם הכרה בזהותם ובשייכותם של אזרחי ישראל הערבים. שותפות אזרחית דורשת מרחב שבו אנשים יכולים להשתייך למדינה בלי למחוק את עצמם.
גם את מקומו של בית המשפט צריך לבחון בתוך המסגרת הזאת. הפוליטיקה הישראלית מעבירה אליו שוב ושוב מחלוקות שהיא מתקשה להסדיר. הפסיקה מספקת הכרעה משפטית, אבל יכולתה לבנות הסכמה חברתית מוגבלת. עצמאות שיפוטית והגנה על זכויות חייבות להתקיים לצד קשב להקשרים חברתיים ותרבותיים. האחריות לבניית הסדרים בני קיימא מוטלת גם על נבחרי הציבור, ואסור להם להסתתר מאחורי העימות עם השופטים.
פרופ' אסף מידני
(צילום: עמית שטראוס )
לכן נדרשת הסדרה ברורה של היחסים בין הרשויות ושל סמכויות שומרי הסף. כללים מוסדיים צריכים לעמוד גם במבחן חילופי השלטון. מי שמבקש היום להרחיב סמכות חייב להיות מוכן להפקיד אותה מחר בידי יריבו. המבחן הזה צריך ללוות כל הצעה לשינוי: האם נתמוך בה גם כשהיא תשרת את הצד האחר? תשובה שלילית חושפת מהלך שנועד להבטיח יתרון למחנה מסוים.
במקביל, יש לבנות מנגנונים קבועים להשתתפות ציבורית ולהידברות, ולהעמיק חינוך אזרחי שמלמד כיצד חיים עם מחלוקת. השסעים בישראל ימשיכו ללוות אותנו. השאלה היא אם יהיו לנו מוסדות והרגלים שיאפשרו לנהל אותם בלי לערער בכל פעם את יסודות המדינה. לכך דרושים מנהיגים שמוכנים להסביר פשרה, וציבור שמוכן לשפוט אותם גם לפי יכולתם לקיים שותפות.
העתיד הישראלי תלוי ביכולת להסכים על גבולות הכוח דווקא כשיש בידינו כוח. האחריות הכבדה ביותר מוטלת על מי שיכול לנצח בהצבעה, בחקיקה או בבית המשפט. עליו לשאול מה יישאר מן השותפות ביום שאחרי. מי שמבטיח לבוחריו להכניע מחנה שלם צריך להסביר כיצד בכוונתו לקיים איתו מדינה למחרת.
פרופ' אסף מידני, חוקר מדיניות ומשפט, בית הספר לממשל וחברה, האקדמית תל אביב-יפו, מחבר הספר "לשרוד את השסע" (רסלינג 2026)
