משדה הקרב לשולחן העבודה: כשהמלחמה והטראומה פוגשות את שוק העבודה
מאות אלפי עובדים בישראל חזרו מהחזית למציאות אחרת - מציאות שבה המוח עדיין דרוך לקרב, אבל הגוף יושב מול מחשב. עבור רבים מהם, המעבר הזה כמעט בלתי אפשרי. התוצאה? ירידה דרמטית בפריון, קושי בניהול עצמי ולעיתים פיטורים שמייצרים עלות כלכלית עצומה לארגונים
חיים בינינו צעירים רבים שמתמודדים עם מה שנקרא "פציעה שקופה" משירות צבאי, מלחמה או פעולות איבה. הם לא החלימו מהאירוע הטראומטי שחוו, והוא חוזר אליהם ברגעים לא צפויים, אם זה באמצעות פלשבקים, ריחות שמזכירים, או סיוטים בלילה. רובם לא ישנים כמו שצריך ולרוב לא יותר מ-4-5 שעות בלילה. הם מתקשים להתרכז בעבודה, ומרגישים שהזיכרון שלהם נפגע.
מבחינה ביולוגית מצבי סכנה משבשים את המיומנויות הניהוליות שלנו שנמצאות בקורטקס הקדמי של המוח, ובפועל אנחנו נראה בעבודה שיבושים בניהול העצמי, לדוגמא קושי בקבלת סמכות וויסות רגשי, קושי במיקוד, ריכוז ותיעדוף משימות, דחיינות קשה שמביאה עד כדי פיטורים או כישלון במשימות.
גם סטודנטים המתמודדים עם "פציעה שקופה" מתקשים להצליח להתרכז בלימודים ומעידים שלא זוכרים למה בכלל נרשמו ללימודים או מתקשים להחזיק את ההבנה שעוד יצא להם מזה משהו לטווח הארוך. ההסבר לתחושת חוסר התוחלת של סטודנטים ועובדים הוא שבין השאר טראומה פוגעת ביכולת לתכנן לטווח ארוך וזה בא לידי ביטוי גם ביכולת להישאר במסגרת אקדמית וגם בניהול כלכלי של הבית או כל מרכיב אחר שדורש החזקה של מטרות ארוכות טווח ולא רק של הכאן והעכשיו.
אז מה עושים עם זה?
הדבר הכי חשוב זה להבין שמי שעבר "פציעה שקופה" אינו לבד, זה לא הוא ש"השתגע" או מתמודד עם משהו שייחודי לו, כמוהו רבים אחרים שעברו אירוע טראומטי על רקע צבא/ פעולות איבה, חווים תסמינים דומים. עצם ההבנה שמדובר בבעיה חברתית רחבה, שנובעת משיבושים ביולוגים ושינויים כתוצאה מהאירוע שחוו, יכולה מאוד להקל על חוויית הבדידות, הבושה והאשמה שכמו עידן אחרים רבים חווים.
למסגר את הטראומה
הדבר השני הוא למפות ולזהות עם מה מתמודדים ולהתחיל להחזיר שליטה על ידי חיזוק המיומנויות שנפגעו. כמו שחייל שנפצע ברגלו זכאי לטיפול במחלקת שיקום בבית חולים כדי להחזיר את הרגל שלו לתפקוד מלא, כך גם מי שחווה אירוע טראומטי מן הראוי שיקבל שיקום למיומנויות הרכות שנפגעו. החזרת האמון והיכולת לתקשר עם אחרים בצורה טובה ומיטיבה, תחושת ביטחון ויציבות הן משמעותיות ליכולת של מי שחזר לעבודה על מנת לחזור לתפקוד מלא.
אירועים טראומטיים פוגעים בתחושת הערך והמסוגלות ולכן נרצה לעזור לאותו עובד לראות מחדש את היכולות והכוחות שלו, את ההצלחות הקטנות שהוא מגיע אליהם עם כל הקושי שבדבר, ונרצה לעזור לו לווסת את עצמו כך שהתגובות שלו יהיו פחות אוטומטיות ומתגוננות, והוא יראה את המנהל בעבודה רק כמנהל ולא כאויב בשדה הקרב שבא לתקוף אותו.
מה מצופה מהמעסיק?
גם למעסיקים יש תפקיד חשוב בתהליך ההתאוששות. בעולם העבודה שלאחר המלחמה נדרשת יותר גמישות, רכות והבנה. מומלץ לאפשר לעובדים הפסקות ארוכות יותר ולגלות גמישות בזמני העבודה כדי להפחית לחצים ולאפשר אוורור. כדאי להתאים את סביבת העבודה למי שמתקשה להתמודד עם רעשים, תאורה חזקה או עומס גירויים ולאפשר התאמות אישיות לפי צורך. חשוב להעביר לעובדים מסר ברור של אמון וסולידריות - "אתם לא לבד", ולחפש יחד פתרונות נקודתיים למצב שנוצר.
חיזוק תחושת השייכות והמטרה המשותפת יכול להחזיר משמעות ומוטיבציה לעבודה. לצד זאת, מומלץ לספק ייעוץ ארגוני ותיעדוף משימות, לקבוע חלונות זמנים מיוחדים למשימות מורכבות במיוחד, לפרק משימות גדולות לשלבים קטנים וישימים, ולהוסיף תמיכה במקומות שבהם ניכרת ירידה זמנית בתפקוד.
המעסיקים צריכים לזכור שהמוח האנושי זקוק לזמן כדי לווסת את עצמו מחדש, ורוב האנשים ישובו לתפקוד מלא בתוך חודשים ספורים. יחד עם זאת, כאשר עובד מתקשה לאורך זמן לשוב לשגרה, יש לעודד אותו לפנות לעזרה מקצועית- טיפול רגשי, ליווי תעסוקתי או אימון קריירה כדי לחזק את היכולות שנפגעו ולאפשר חזרה מדורגת ובטוחה לעבודה.
כשעובד לא מתפקד, הארגון משלם: ירידה בתפוקה, עומס על צוותים אחרים, ולעיתים גיוס מחדש- תהליך יקר וממושך. במקביל, המדינה מתמודדת עם אובדן פריון במשק. השקעה בשיקום עובדים היא לא רק ערכית- היא כלכלית. החזרה לשגרה היא תהליך. רוב העובדים יחזרו לתפקוד מלא תוך חודשים אם יקבלו את התמיכה הנכונה. עבור הארגונים זו הזדמנות להוכיח מנהיגות, לשמור על ההון האנושי ולהימנע מהפסדים מיותרים.
שקד אריאלי היא עו"ס ומנהלת יחידת פיתוח אישי וקריירה בעמותת נט"ל
