סגור
חיפוש
Dun's 100

הגנה על נתבעים שפרסמו שקר; ניתן להתגונן מפני תביעת לשון הרע

מה בנוגע למי שפרסם דבר-מה שגוי בטעות? ומה בנוגע למי שפרסם שקר? לא ניתן להגן עליו? האם הזכות לחופש ביטוי נתונה רק למי שפרסם אמת?

המציאות הנוכחית – ובעיקר עידן הרשתות החברתיות – כפתה על הציבור היכרות עם חוק איסור לשון הרע. לטעמנו, הכפייה הביאה להיכרות מהירה, שטחית ורדודה, שלמרבה הצער והפליאה מחלחלת גם לפסיקות בתי-המשפט; ומביאה לתוצאות שגויות, בניגוד גמור לכפי שהמחוקק התכוון. במה מדובר?
המכנה המשותף הרחב ביותר בנוגע להיכרות הציבור עם חוק איסור לשון הרע, מסתכם בשני נתונים: (1) בעבור פרסום לשון הרע ניתן לתבוע עד 50,000 ₪ (ולעיתים אף 140,000 ₪) ללא הוכחת נזק; (2) אך אם התוכן המשפיל שפורסם הוא אמת, קמה למפרסם הגנת "אמת דיברתי" שתביא בסופו של דבר לדחיית התביעה.
נבהיר כי גם המעט שנאמר עד-כה אינו מדויק לחלוטין (בעיקר בהתאם לכך שהגנת אמת הפרסום תלויה גם בעניין הציבורי שהפצת הפרסום משרתת). אך בעבור הדיון די בזה כדי להעלות את השאלות שביסוד מאמר קצר זה:
מה בנוגע למי שפרסם דבר-מה שגוי בטעות? ומה בנוגע למי שפרסם שקר? לא ניתן להגן עליו? האם הזכות לחופש ביטוי נתונה רק למי שפרסם אמת? והתשובה היא לא. ממש לא.
חוק איסור לשון הרע לא נועד לפצות את מי ששמו הטוב נפגע; וגם לא נועד לקנוס את מי שפגע בשם הטוב של חברו. חוק איסור לשון הרע נועד לאזן בין שתי זכויות שמעמדן שווה: הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי. אם קוראים ומפרשים את חוק איסור לשון הרע כהלכה, מיד ניתן להבין שמלכתחילה הזכויות שוות מעמד. נדגים:
נקודת המוצא היא שכול פרט זכאי להתבטא כראות עיניו; הרי עד שלא תוגש כנגדך תביעה, זכותך להתבטא בחופשיות אינה מוגבלת לכאורה (רק לכאורה). כך שאם פרט סבור כי התבטאות פגעה בשמו הטוב, הוא שצריך לפנות אל בית-המשפט ולבקש תרופה על הפגיעה בזכויותיו. כך שמלכתחילה חופש הביטוי נתון לכול פרט, ואת הזכות לשם טוב צריך לדרוש באמצעות בית-המשפט המוסמך. עם זאת, קל לשכנע בקיומה של פגיעה בשם הטוב. לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע (בראי הוראות סעיפים 1-2) כול שהנפגע (התובע) צריך להוכיח, הוא שפורסם בגנותו ביטוי שעלול לפגוע בשם הטוב בעיני הציבור. וביחס לזה, לפי סעיף 1 לחוק, כול התבטאות שתוכנה עלול – רק עלול – להביא להשפלה של נושא הביטוי, לפגוע במשלח ידו או לייחס תכונות ומעשים שליליים, מקיימת את הגדרת הפגיעה בשם הטוב. פרט שהצליח לעמוד במשימה פשוטה זו, קונה לעצמו "כרטיס כניסה" לשערי בית-המשפט. ומאותה נקודת זמן, הכדור עובד לידיו של הנתבע.
לנתבע המבקש להתגונן מפני תביעת לשון הרע, ישנן לא מעט אפשרויות; ולא כולן קשורות בשאלת האמת. בחוק איסור לשון הרע קבועות 3 מערכות הגנה (מעבר לאלו הקבועות בפקודת הנזיקין; בהן לא נעסוק). לפני שנפרוט את ההגנות ונסביר שגם מי שלא דבק באמת יכול להתגונן, חשוב להבהיר נקודה עקרונית: ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע מתארות את כוונת המחוקק לקבוע כי ישנן סיטואציות בהן חופש הביטוי עדיף על השם הטוב (!) אלו הן סיטואציות בהן מותר – וגם רצוי – לפרסם לשון הרע.

1 צפייה בגלריה
בן אדם קרפל דן אנד ברדסטריט
בן אדם קרפל דן אנד ברדסטריט
בן קרפל ואדם קרפל

הגנת אמת הפרסום: תכלית המאמר הקצר היא להסביר שגם לשקרנים יש חופש להתבטא; לכן נסיר את עניין הגנת סעיף 14 – אמת דיברתי – מהפרק במשפט אחד. נתבע שמסוגל להוכיח (באמצעות ראיות קבילות, ולא באמצעות ספקולציות קונספירטיביות) שתיאורים עובדתיים שפרסם הם אמת, ושהפצת המידע משרתת מטרות ראויות מבחינה ציבורית-מוסרית-חברתית, זכאי להגנה (גם אם המפרסם התבטא בזדון, מתוך כוונה מוצהרת לפגוע). אך הגנה זו שמורה לדוברי האמת, וענייננו דווקא באלו שלא מחבבים את האמת; ואלו הן ההגנות שיכולות להתאים:
קבוצת הגנות תום-הלב נועדה להגן בדיוק על מי שפרסם דבר-מה שאינו אמת: סעיף 15 לחוק מונה 12 סיטואציות שבהן המחוקק קבע חד משמעית כי רצוי להתבטא בחופשיות, גם במחיר של פגיעה בשם הטוב וגם אם הביטוי אינו אמת; כלומר, שקר. זה נשמע פשוט, ואולי אפילו מזמין לפרסם דיבה פוגענית ושקרית. אך זה לא כל כך פשוט, ובוודאי שלא מומלץ לרוץ להפיץ פרסומים שקריים ופוגעניים. נסביר:
ביסוד הגנת סעיף 15, מצויה חובת הנתבע להוכיח כי הוא התבטא בתום-לב. ומעבר לזה, על הנתבע לשכנע כי הוא התבטא באחת מאותן סיטואציות שבהן המחוקק קבע שחשוב להתבטא בחופשיות כאמור. הבולטות בין הסיטואציות הן: התבטאות מתוך תחושת חובה חוקית, מוסרית או חברתית; התבטאות בעבור הגנה על עניין אישי וכשר; התבטאות שאינה אלא הבעת דעה על עניינים ציבוריים, דמויות ציבוריות, יצירות אמנות או כל פעולה שנעשתה בפומבי; התבטאות במסגרת הגשת תלונה לרשות מוסמכת; והתבטאות שתכליתה הבלעדית היא לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן.
אם מניחים את המילים המורכבות בצד, אפשר להבין שישנם אין-ספור ביטויים – כמעט רוב הביטויים שניתן להעלות על הדעת – שקולעים לאחת מאותן סיטואציות שקבועות תחת סעיף 15. למשל, לקוח שחווה חוויה צרכנית רעה ובחר לפרסם פוסט זועם, בקלות יטען כי גם חש חובה חברתית להתבטא, גם פעל כדי להגן על עניינו האישי כלקוח פגוע וגם פעל כדי להביע דעתו על ענייני צרכנות שבוודאי קולעים להגדת "עניין ציבורי".
ומכאן, לא קשה להבין כי עיקר הבעיה שניצבת בפני נתבע שמתגונן לפי סעיף 15, היא לשכנע את בית-המשפט שהוא התבטא בתום-לב. מה בדיוק הכוונה "תום-לב"? ואיך משכנעים את בית-המשפט בתום-ליבו של נתבע? זו סוגיה שניתן לכתוב על אודותיה בלי סוף. לכן נסתפק בהפניה לסעיף 16, הקובע חזקות – חיוביות ושליליות – שקובעות את נקודת המוצא ומכתיבות את נטלי ההוכחה בניהול ההליך.
למשל, סעיף 16(א) קובע כי נתבע שהתבטא באחת מן הנסיבות הקבועות בסעיף 15 (וכאמור, זו לא משימה קשה) והתבטאותו לא יצאה מגבולות הסביר, יש לצאת מנקודת הנחה שהוא התבטא בתום-לב; ואם התובע טוען אחרת? שיתכבד ויוכיח, עליו מוטל הנטל לעשות כן. אך כמעט באותה נשימה, סעיף 16(ב)(2) קובע כי אם פרט גם פרסם שקר וגם לא האמין בשקרים שפרסם, יש לצאת מנקודת הנחה שהוא התבטא שלא בתום-לב; ומקום בו התגבשה החזקה, הנתבע נדרש להוכיח כי למרות נקודת המוצא הקבועה בדין, הוא דווקא כן התבטא בתום-לב.
הדברים נאמרים על קצה המזלג ממש, וישנן עוד אפשרויות רבות להגנה יצירתית. אך ברור לגמרי: ניתן להגן על נתבע שפרסם שקר בתום-לב.
קבוצת הפרסומים המותרים: סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע סייגים לאחריות בנזיקין. מדובר למעשה בשורה של סיטואציות, שהמחוקק קבע כי התבטאות במסגרתן מוגנת לחלוטין מפני תביעה; גם אם מדובר בביטויים פוגעניים במיוחד, וגם אם הביטויים מופצים בזדון ולא בתום-לב.
הסיטואציה הבולטת ביותר קבועה בסעיף 13(5) לחוק, התבטאות תוך-כדי דיון שיפוטי או מעין שיפוטי. הסיטואציה הקלאסית לפי סעיף 13(5), היא התבטאות בתוך אולם בית-המשפט, במסגרת כתבי-טענות, עדויות וכיוצ"ב. במסגרת רע"א 1104/07 חיר נ' גיל, בית-המשפט העליון קבע בצורה חד-משמעית כי בעבור הבטחת חופש ביטוי מלא במסגרת הליכים, מדובר בסייג מוחלט לאחריות. כך, גם אם נכתב כתב תביעה שכולו התבטאויות שקריות לחלוטין, שבכלל אינן קשורות להליך, אין בזה עילה לתביעת לשון הרע. חד-וחלק.
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע לא עוצר בהגנה המוחלטת על התבטאויות במסגרת הליך שיפוטי; ישנן עוד 10 סיטואציות דומות שמכילות אפשרויות יצירתיות ומעניינות במיוחד להתגונן. מפאת קוצר היריעה, לא נרחיב על כולן, אך רק נניח נקודה למחשבה: סעיף 13(9) קובע כי התבטאות שחובה – לפי דין – לפרסם (או שרשות מוסמכת התירה לפרסם) לא יכול לשמש עילה לתביעת לשון הרע. לכאורה, זה נשמע רחוק מאוד מן הסיטואציות היום-יומיות שמובילות להגשת תביעות לשון הרע; אך לא. נדגים ברמז: בסעיף 368ד' לחוק העונשין, מוסדרת חובת-דיווח במקרים מסוימים (בעיקר השגחה על קטינים). ובמקרים מסוימים, דיווח למשטרה, יכול להוביל להגשת תביעת לשון הרע בטענה לתלונת-שווא. אם הנתבע בתביעה על תלונת-שווא יצליח לשכנע כי חלה עליו – לפי הוראות חוק העונשין – חובת דיווח [ויעשה שימוש נכון בסעיף 13(9) המורכב] ייתכן שלא רק שהתביעה תידחה, במקרים המתאימים היא תסולק על הסף. ובדיוק כמו הדוגמה הזו, גם סעיף 13(11) מקנה אפשרויות רבות להתגונן; וכך גם סעיף 13(7).
אם כן, אמנם יש קשר אמיץ בין האמת לבין הגנה על נתבעים שפרסמו לשון הרע. אך טענות ההגנה בעבור נתבע לפי חוק איסור לשון הרע, ממש – אבל ממש – לא מסתכמות בטענה המוכרת והכמעט פופוליסטית "אמת דיברתי". נתבעים שסבורים שכך מתגוננים מפני תביעת לשון הרע, לא רק שלא מסייעים לעצמם אלא לעיתים אף חופרים לעצמם בור עמוק מזה שנחפר בעבורם מלכתחילה (בזיקה להלכה לפיה התבצרות בטענת "אמת דיברתי" בידיעה שלא ניתן להוכיחה, צריכה להוביל לפסיקת פיצויים על הצד הגבוה).
בסופו של דבר, הגנה טובה לפי חוק איסור לשון הרע יכולה להתגבש גם אם נתבעת על הפצת פרסום שקרי; הכול תלוי דרך הצגת הטענות, בחשיבה-משפטית יצירתית, בניהול האסטרטגיה המשפטית וביכולות הליטיגציה.
מאת עו"ד בן קרפל (שותף מייסד) עו"ד אדם קרפל(שותף), משרד עורכי דין בן קרפל ושות'
לאתר המשרד: