3 שנים ל-7.10
לא נוכל להשאיר את המחדל ללא תשובות: בלי ועדת חקירה זה עלול לקרות שוב
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אין לנו את הפריבילגיה לוותר על ועדת חקירה ממלכתית. נתניהו, כל עוד זה תלוי בו, לא ייתן לבירור כזה להתקיים והוא יודע שהמסקנות ברורה: לנוכח האזהרות שקיבל היה עליו לפעול כדי למנוע את האסון, והוא לא פעל
איך לעזאזל קרה לנו אסון 7 באוקטובר, ואיך אפשר ללמוד ממה שקרה כדי שזה לא יקרה שוב? התשובה המיידית היא ועדת חקירה ממלכתית, וזו גם ההתחייבות המפורשת של גוש השינוי. אבל על דרכה של ועדה כזו נערמים מכשולים משמעותיים. למשל, הקיטוב החברתי מייצר חוסר אמון בכל מנגנון בדיקה וחוסר הסכמה מראש לגבי מסקנותיו; למשל, משך הזמן של ועדה כזו הוא פחות או יותר אינסופי. תסתכלו על ועדת החקירה הממלכתית לצוללות וכלי השיט (כבר כחמש שנים) או משפטו הפלילי של נתניהו (שש שנים). תכפילו, תשלשו ועדיין לא תגיעו לזמן שיידרש. וזאת כשבנימין נתניהו עצמו כרוך בכל ההליכים האלה.
מצד שני, אין לנו שום אפשרות להשתמט מהבירור הזה. לא ייתכן להותיר את שואת הנגב המערבי, את האסון הגדול ביותר שקרה למדינת ישראל ולעם היהודי מאז השואה, ללא תשובות. ולא, מבקר המדינה הוא לא הכתובת. ללא התמודדות אמיתית עם השאלות הנוקבות על היעדר התפקוד והשיתוק שאחזו במדינה ובצבא אנו דנים את עצמנו לסיכון שואתי נוסף.
נתניהו, כל עוד זה תלוי בו, לא ייתן לבירור כזה להתקיים. והוא יודע למה. את התשובה קיבל ממסקנות ועדת החקירה הממלכתית לאסון המירון שהצמידה לו אחריות אישית למותם של 45 מתפללים. ולמה? כי היא קבעה שלנוכח האזהרות שקיבל היה עליו לפעול כדי למנוע את האסון, והוא לא פעל.
למסקנה דומה הוא צפוי להיחשף בחקירת הטבח. לנוכח האזהרות שזרמו לפתחו היה עליו לעשות אחד משניים: או לפתוח במהלך יזום לפגיעה ביכולותיו של החמאס או לחזק את ההגנה על הגבול. הוא לא עשה, לא את זה ולא את זה. שלוש שנים לאחר היום הארור ההוא, חמש הערות קצרות על גבולות ומגבלות הבירור וגם על החובה לקיימו ולמצותו.
הקונספציה
במלאכת ההגנה על הגבול כשלו בגדול הצבא והשב"כ. אבל נתניהו היה זה שלימד אותנו שהאחריות העליונה היא של הדרג המדיני, שראש הממשלה לא יכול להסתתר ולהטיל את האשמה על הרמטכ"ל. את האמת הזו הטיח נתניהו בראש הממשלה אהוד אולמרט. וכעת, כשמדובר בו היא הושלכה לפח. הדברים בולטים במיוחד כשמדובר בנתניהו שכל חייו התפאר בהיותו ה"פרוטקטור" של ישראל, כמומחה מספר אחת בארץ ובעולם למאבק בטרור, כמי שמבין ביטחון יותר טוב מכולם.
לנוכח האזהרות, הוא היה חייב, במינימום, לוודא הגנה מתוגברת על הגבול. ונתניהו יודע, כשהוא רוצה, לכפות את דעתו. העובדה שגדודים הועברו מעזה ליהודה ושומרון כדי לחזק את ההגנה על המתנחלים שיקפה את הכישלון המהדהד של קונספציית תפיסת החמאס, שאותה הוביל המומחה העולמי לטרור, כנכס אל מול הרשות הפלסטינית; כארגון מורתע וכנוע; כגוף שמעדיף דולרים, היתרי עבודה ושגשוג כלכלי. כל אלה התנקזו לתפיסת החמאס בעיני נתניהו, חלחלו במורד השדרות הביטחוניות והרדימו לגמרי את העירנות והדריכות שנדרשו אל מול האזהרות שניתכו על נתניהו.
הכהניסטים
הפקרת גזרת עזה תמורת השטחים היתה לעמוד התיכון בברית הפוליטית של נתניהו והכהניסטים. בדיוק כמו שהפקרת החטופים בהמשך נגזרה מהברית הזו. גרירת מדיניות הביטחון הלאומי והכפפתה למחוזות המשיחיות הקנאית היא אסון לדורות, אסון שכבר רובץ לפתחנו וכבר עלה בחיי בנינו וחטופינו. אגב, שיקולים אלה – עם מי נתניהו חולק את המיטה הקואליציונית שלו – אינם בתחומי המנדט של ועדת חקירה. וגם לא השיקול האסטרטגי שלא לתקוף בעזה, למרות האזהרות, כדי לא לסכן, למשל, מהלך מדיני מול סעודיה. אבל, הפקרת הגבול תוך התעלמות מהאזהרות היא תוצאה קשה שנתניהו חייב להתמודד איתה. ותוצאה זו מחייבת הטלת אחריות אישית.
בשלב זה, תשובתו היא זה לא אני, זה הרצי הלוי ורונן בר. ואת התשובה הזו הוא מותח לאזור המתועב והנקלה של קונספירציית "הבגידה מבפנים". את התשובות האלה הוא כורך בהכחשת האזהרות שנערמו לפתחו. לכך נחוצה ועדת החקירה. כדי לברר מה בדיוק ידע נתניהו ואילו אזהרות קיבל. וכן, גם להסיר אחת ולתמיד את הקונספירציות הרעילות.
הקפלניסטים
נתניהו החשדן בחר להתייחס לאזהרות, במיוחד מצד הצבא, כלחץ עליו להרפות מההפיכה המשטרית. כך ניער מעליו את בכירי הצבא ואת שר הביטחון שניסו לדבר על ליבו שירכך את חוק ביטול עילת הסבירות. לשיטתו, טענת החלשות המדינה והחברה שהוטחה בו היא ניסיון לבלום אותו מלקדם את ההפיכה. קשה לראות ועדת חקירה ממלכתית מקימה קשר סיבתי ישיר בין הרפורמה המשפטית לבין תמרוץ סינוואר להוציא לפועל את תוכניתו השטנית.
נתניהו אפילו יטען שההיפך הוא הנכון. שדווקא מתנגדי ההפיכה, הקפלניסטים ו"הסרבנים", החלישו אותנו ותמרצו את אויבינו. התנגשות הנראטיבים הזו היא מחוץ להישג ידה של ועדת חקירה. אבל גם מבלי לקבוע מי אחראי יותר — יוזמי ההפיכה או מתנגדיה — קשה יהיה להתעלם מהדרך שבה תפסו בעזה ובטהרן את השבר הגדול שקרע את החברה הישראלית.
שבתות וחגים
ואסור לשכוח את התאריך — שבת, שמחת תורה. יום שבו החג מצטרף לשבת ומכפיל את מקדמי התרדמה. בדיוק כמו המחדל הגדול שקדם לו, יום כיפור 1973 שחל גם הוא בשבת. כאן זה כבר לא באג אלא פיצ'ר. צה"ל, בשבתות וחגים, סרוח מנומנם במיטתו כשחלק ניכר מהכוחות בכלל יוצא הביתה. ואז כל פעם מתפלאים מחדש שאויבינו בוחרים להכות בנו. חגים ומועדים לאסון. כמו שכתב ערן צור (בעקבות שלמה אבן גבירול): "יום אסוני הוא יום ששוני ויום ששוני הוא יום אסוני".
אם רוצים להתחיל בהפקת לקחים אחרי כיפור ה־6 לאוקטובר ושמחת תורה וה־7 באוקטובר, אז ראוי להתחיל מזה. דווקא בשבת, ובמיוחד בשבת שנופל על חג ומועד, יש לנקוט באמצעי הגנה מתוגברים, במיוחד כאשר אדי האזהרות ממלאים את האוויר ומצטרפים לאדי הקונספציה.
האחריות האישית
מה שמסבך, מסרבל ומאריך את תקופת חייה של ועדת חקירה הוא מכתבי האזהרה שמונפקים למעורבים, שמצדם מצטיידים בעורכי דין כדי להתמודד עם המסקנות וההמלצות האישיות. עורכי הדין מבטיחים לוועדות חקירה חיי נצח. והנה, כאן לא יהיה צורך. מבין המוזהרים והמומלצים הפוטנציאליים, כולם כבר נפלטו מהמערכת. הרמטכ"ל, ראשי המוסד והשב"כ, בכירי אמ"ן ופיקוד דרום. למעט אחד, נתניהו. אגב, כראש ממשלה, כמי נבחר בידי הציבור, לא צפוי נתניהו להמלצה אישית כמו שר ועובד ציבור שניתן לפטרם ולסיים את כהונתם. כך היה בוועדות חקירה קודמות.
אבל צריך לדייק, נתניהו לא צפוי להמלצה מוסדית, אבל אולי לכתב אישום פלילי. כך למשל סבורים בכירים משפטיים שממצאי ועדת המירון מחייבים אישום פלילי נגדו בגרם מוות ברשלנות. מול ועדת הצוללות, דווח שפרקליטי נתניהו לא אספו את החומר נגדו שנחוץ כדי להתגונן. לא מופרך להמר שגם בוועדה לחקירת הטבח הוא לא ישתף פעולה. אבל ספק אם יסכל את המסקנה העיקרית נגדו והיא התעלמות פושעת מאזהרות שחייבו אותו לכל היותר לחזק את ההגנה על הגבול. לחזק, ולוודא שהדבר נעשה. הוועדה לפיכך תעבוד בשתי שלבים: ראשית תקבע עובדתית האם נתניהו הוזהר ואת משקל ורצינות האזהרות – האם ידע, או היה עליו לדעת, שאנו על סיפה של סופה; ושנית, האם האזהרות האלה הקימו עליו חובה לפעול, כשהימנעותו מפעולה כוננה את הסיבה המרכזית למחדל והפקירה את יישובי העוטף חסרי אונים לטבח הנוראי.
