כשהדמוקרטיה תקועה בין שלטים בהפגנות לפתקים בקלפי - יש גם דרך שלישית
הבחירות לכנסת נחשבות להליך הדמוקרטי המרכזי והישיר ביותר, שבו החברה הישראלית משפיעה על סדר היום המדיני. לכבוד שנת בחירות נוספת הגיעה העת לתקן את התפיסה הזו, שהולכת ומשתנה בעולם, עם השתכללות הכלים הדמוקרטיים העומדים לרשותנו.
הדמוקרטיה הייצוגית, הנהוגה כיום באופן גורף במדינות דמוקרטיות וכן גם אצלנו, רחוקה מלהיות שיטה מושלמת. היא מייצרת מרחק בין נבחרי הציבור ומעשיהם לבין הצרכים והכאבים האמיתיים בשטח, מעודדת שיח סקטוריאלי על-פני שיח אזרחי ומכליל, ופותחת פתח לשלל מעשי שחיתות. במקרים שבהם אחוזי ההצבעה נמוכים, והמפלגות עצמן לא מתנהלות על-פי מנגנון דמוקרטי פנימי, הבעייתיות גדלה אפילו יותר. זאת, כשעלול להיווצר מצב שבו דמויות שבקושי קיבלו איזשהו מנדט ציבורי, אם בכלל, יכולות לשבת בפרלמנט.
בישראל, המוגדרת על-פי מדד האקונומיסט הבריטי ומדדים בינלאומיים נוספים כדמוקרטיה ״פגומה״, אין כמעט קשר בין הממשלה לבין הצרכים של הציבור. באופן תדיר, שני הכלים העיקריים העומדים לרשותנו כדי להשפיע ולהביע התנגדות לסדר היום הציבורי הם בחירות והפגנות. שני הכלים הללו מייצגים שני קצוות - מצד אחד הבחירות כמייצגות של המערכת הממלכתית והאמונה שניתן לשנות אותה מבפנים, ומצד שני הפגנות ומחאות כמייצגות של ניסיונות לאתגר את אותה המערכת ולהשפיע עליה מבחוץ. בין שני הכלים הללו, אין הרבה באמצע.
ישנה דרך שלישית, שבה ניתן לקבל החלטות הנוגעות למדיניות וחקיקה, המערבות ציבור גדול של אזרחים: אסיפת אזרחים. זהו תהליך שבמסגרתו נבחרת באופן רנדומלי על פי מדגם מייצג (בדומה לחבר מושבעים בארה"ב), קבוצה של עשרות עד מאות אנשים אשר מקבלים מנדט מהדרג הפוליטי והמקצועי שאחראי על התחום שלשמו מתכנסת האסיפה, במטרה ללמוד את הסוגיה הפוליטית הנידונה לעומק, ולקיים דיונים מכווני-הסכמות לצורך קבלת החלטה מבוססת ידע, מומחיות וניסיון-חיים.
שדה המחקר והפעולה שמבקש להציע כלים שירחיבו את הדמוקרטיה הייצוגית ויקרבו את קבלת ההחלטות לאזרחים נקרא "דמוקרטיה השתתפותית" ובאופן ספציפי יותר, "דמוקרטיה דיונית" - דמוקרטיה שמבססת קבלת החלטות ציבוריות על דיוני-עומק ולא רק על הצבעות. הכלי המעמיק ביותר שצמח מהדמוקרטיה הדיונית, ״אסיפות אזרחים״, נעשה בשימוש נפוץ יותר ויותר ברחבי העולם, בעיקר בשעת משברים פוליטיים וחברתיים.
דוגמה מרתקת ורלוונטית למדינת ישראל היא אסיפת אזרחים שהתכנסה לאחר הוריקן "קתרינה" בשנת 2005. ההוריקן זרע הרס וחורבן בכל רחבי ניו אורלינס, תושבי העיר התפזרו לכל עבר והפכו פליטים.לאחר שלושה נסיונות שטחיים לשיתוף ציבור שרק החמירו את משבר האמון של התושבים עם הרשויות, ארגוני חברה אזרחית הובילו (בשיתוף-פעולה צמוד עם הרשויות) תהליך של דמוקרטיה דיונית: במסגרת הקונגרס האזרחי שהתקיים, 3,400 תושבי העיר גויסו מחמש ערים שונות שאליהן התפזרו תושבי ניו-אורלינס במדגם מייצג - כך שייצגו את צרכיהם של כל השכונות והשכבות הכלכליות בעיר. ההמלצות שיצאו מתהליך השתתפותי זה, עסקו בקביעת סדרי העדיפויות לשיקום העיר. ההמלצות עברו למועצת העיר, לגוף המתכלל את השיקום, ולבסוף קיבלו אישור של הנשיא ג'ורג' בוש. בסופו של דבר הכסף אכן הושקע לפי המלצות התושבים, אשר נקיות מאינטרסים פוליטיים.
במחקר מקיף שערך ה-OECD, אשר בחן למעלה מ-300 תהליכים דיוניים, נמצא כי 90% מהמשתתפים באסיפות שונות ברחבי העולם העידו שהדיון נותר מכבד גם ברגעים של אי-הסכמות קשות. ב-76% מהאסיפות שנערכו עד כה בעולם - הממשל או הרשות אימצו מעל מחצית מהמלצות האסיפה. ב-36% מהמקרים אימצו את ההמלצות במלואן.
דווקא בשנת בחירות שאליה יתנקזו כל הרגשות והמצוקות שעברנו בתקופה האחרונה, ככל שנכיר יותר מודלים השתתפותיים, מבוססי דיונים, ידע מגוון והסכמות רחבות, תהיה לנו יותר יכולת לדרוש גם מהפוליטיקאים שלנו לשלב את הכלים הללו במערכת הקיימת ולהעשיר אותה - כדי שעד הבחירות הבאות, גם הפוליטיקאים שלנו ידעו להציע לנו אפשרויות טובות יותר מלבד מלצאת לרחוב עם שלט או לחכות לבחירות הבאות. אסיפות אזרחים הן רק דוגמה אחת, יש עוד כלים רבים - תקציבים משתפים, פאנלים אזרחיים, שולחנות עגולים, מיפויים קהילתיים. העתיד של הדמוקרטיה הישראלית נמצא במקומות האלה.
אלה ברונו היא רכזת ההכשרות בארגון ״תנועה ישראלית״, הפועל לחיזוק המעורבות האזרחית במישור המקומי
