השאלה היא לא אם יקרה האסון הלאומי הבא, אלא מתי
ערב נר שני של חג החנוכה בשנת 2010 מדינת ישראל חוותה אסון לאומי בסדר גודל אחר ממה שהכרנו עד אז. אסון השריפה בכרמל לא היה “כוח עליון”. לא גזירת גורל, ולא אירוע שאי אפשר היה לצפות. הוא היה תוצאה ישירה של כשל מתמשך - בתפיסה, בהיערכות, ובאחריות. מוכר לכם?
האסון של שנת 2010 נגע בכל שכבות הניהול במדינה, ממשלה לאורך שנים, שרים, משרדים, צבא, מערך הכבאות וההצלה, משטרה, מד"א, שב"ס ועוד.
מדינת ישראל חוותה אסון אליו יכלה והייתה צריכה להיערך טוב יותר. הכשל עלה לנו בחיים של 44 נשים וגברים. קל מאוד להאשים את האש, את הגחל שהדליק אותה. הרבה יותר קשה להסתכל במראה בטח לאנשים שמובילים את המדינה.
הכרמל בער. מדינה שלמה נעמדה דוממת. ואז, כמו תמיד - דוחות, אמירות ותהליכי למידה נדרשים להמשך עם משאבים שיוגדרו טוב יותר ל"כיבוי שריפות".
הבטחנו “לעולם לא עוד”. אבל האמת הכואבת היא שלא למדנו באמת.
מאז השריפה בכרמל חווינו משברים גדולים ברמת המדינה - קורונה, מערכות בחירות רבות, אסון הר מירון ומלחמה בגזרות רבות ולאורך שנתיים. הרוגים, טבח, חטופים ופילוג חברתי עמוק.
כמו באסון הכרמל, כך גם בכל רצף האירועים שחווינו מאז - הבעיה איננה השריפה. הבעיה היא התרבות במדינת ישראל.
אסונות לא נופלים מהשמיים. הם מצטברים, בהחלטות קטנות, בדחיות, בהנחות ש"יהיה בסדר ולי זה לא יקרה", ובהיעדר חשיבה על תרחישי קיצון שמולם נדרשת מוכנות, לעיתים אגב – אלו כלל לא תרחישי קיצון אלא קריאה נכונה של המציאות.
בכרמל ידעו. מערך הכבאות וההצלה היה שייך למשרד הפנים, דרכונים היו בעדיפות לאמל"ח כיבוי או ציוד ראוי. ידעו שאין מטוסי כיבוי, נסגרו כשירויות כיבוי מהעבר ולא היו תחליפים ראויים, ידעו שאין תיאום מספק בין הגופים בתוך המדינה (כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה הוקמה רשות לחירום לאומי), ידעו ששליטה באירועים מורכבים היא המפתח והבסיס לניהול אפקטיבי, ידעו שיהיו שריפות כי היו הרבה מאד, תמיד.
ידעו שהיער יבש, שהאקלים משתנה ושהעומס גדל. ידעו - ולא נערכו. רבו בתוך המשרדים בממשלה על תקציבים, עבודות מטה ובינתיים דצמבר החם והיבש לא חיכה שהמדינה תערך.
כאן טמון הקשר העמוק בין אסון הכרמל לבין כל אסון עתידי: מדינה שאינה מתכוננת לגרוע במנעד שונה – מהגרוע לגרוע ביותר, מדינה שלא נערכת לתרחישי הפתעה, תופתע ממנו שוב ושוב. כל פעם מחדש. פעם בהקשרי מערכת הבריאות, פעם בהקשרי הכלכלה, פעם בהקשרי ניהול שוטף וחוץ ולא פעם בהקשרי בטחון פנים ובטחון המדינה.
אנו כישראלים ובטח מדינת ישראל מצטיינים ביכולת אלתור, ב"כיבוי שריפות", ביצירת גיבורים ובהתמדה של אנשים בשטח. אך אנו נכשלים ברמת המדינה פעם אחר פעם בתכנון האסטרטגי הנדרש.
אנו מגיבים מצוין לאסון שכבר התרחש, נערכים ל"מלחמה שהייתה" ופועלים באיטיות גמורה ולעיתים בזלזול וביהירות מול האסון הבא.
לצערי הרב זה נכון לשריפות, להצפות, לרעידות אדמה, לאיומי סייבר, לתשתיות ולחירום אזרחי. אם תחשבו טוב, זה מחלחל אלינו ונכון כמעט לכל ארגון במדינה, גם למצליחים מבניהם.
סדר העדיפות הלאומי או הארגוני תמיד יוכתב מ"כאן ועכשיו", ממה חשוב לי יותר כמנהל או כמנהיג והשקעה עתידית שמשמעותה משאבים רבים לעתיד לא מתכתבת עם "כאן ועכשיו".
תשאלו את עצמכם כתרגיל מחשבתי מדוע אין לנו רכבת תחתית בעיר הגדולה בעוד בכל ערי העולם היא קיימת?
ובחזרה למציאות שלנו, אנו בתחושה שהאסון הכבד מכול כבר התרחש, האם הבא כבר בדרך? השאלה איננה אם הוא יגיע, אלא איך נפגוש אותו, איך ניערך אליו? כמה מוכנים נהיה לכשיבוא. אם נמשיך להאמין שיהיה בסדר- לא יהיה.
באחריות וראייה ארוכת טווח - נוכל לצמצם נזקים, להציל חיים ולכבד את נופלינו הרבים. אסון הכרמל, אסון מירון, השביעי באוקטובר יזכרו לעד כאירועים טראגיים כואבים מנשוא.
עם זאת הם חייבים להוות עבורנו נקודת מפנה משמעותית וקריטית, מצפן למוכנות מנטאלית ושינוי תרבותי עבורנו כמדינה וכישראלים.
אורן לשם הוא סא"ל במיל' בחיל האוויר, מרצה ויועץ בנושאי מנהיגות, קבלת החלטות וניהול בתנאי משבר
