הקרחון המתקרב: הבחירות יכריעו גם את גורל היחסים הכלכליים עם ארה"ב
בביקורי האחרון בניו יורק ראיתי מול עיניי משבר שרוב הישראלים פשוט אינם מבינים את חומרתו. ישראל נמצאת בצניחה חופשית בדעת הקהל האמריקאית, ובתוך כך מתערער גם הקשר עם יהודי ארצות הברית, שמילאו במשך דורות תפקיד מכריע בבניית הברית בין שתי המדינות. ממשלת נתניהו האיצה את התהליך, אך הנזק חורג מעבר לזהותו של ראש הממשלה. מדובר בכיוון הדתי-לאומני-סמכותני שאליו צועדת המדינה. עבור ישראל, שתלויה בארצות הברית לביטחונה, לשגשוגה הכלכלי ולמעמדה הבינלאומי, מדובר בסכנה אסטרטגית מן המעלה הראשונה. הבחירות היום יקבעו אם אפשר לבלום, להציל ולתקן.
האנשים ששוחחתי עימם במועדון הרווארד, שם נתתי הרצאה, מעודכנים ומושקעים בישראל רגשית, רובם ליברלים כמו הרוב המכריע של הקהילה. האפשרות של ניצחון נוסף של קואליציית נתניהו האחרונה מילאה כמעט את כולם בבעתה. הם נדהמו ממעמדם של סמוטריץ' ובן גביר, התקשו להבין מדוע טרור יהודי בגדה אינו נתקל במלוא עוצמתה של המדינה, ודאגו מהגידול המהיר של החברה החרדית ומעתידה של מדינה שבה חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה נהנה מזכויות האזרחות אך מתנגד לחלק מחובותיה. מעל הכול הם רצו ממשלה ישראלית שתוכל להתחיל לתקן את היחסים עם אמריקה.
באותו ביקור השתתפתי גם בפגישת מחזור של בית הספר התיכון שלי (אני יליד ישראל שכמו נתניהו בילה שנים פורמטיביות מאוד בפילדלפיה). כמעט בלי יוצא מן הכלל הם שאלו מדוע איני עוזב את ישראל וחוזר לארצות הברית.
אחד מהם היה פרננדו בקאטיני, שהיה שחקן פוטבול בקולג' ומאז צבר הון משמעותי לאחר שהקים חברה למוצרי חיות מחמד. הוא רפובליקאי ותומך ותיק בישראל, אך גם הוא תיאר את תגובת ישראל ל־7 באוקטובר כמוגזמת, אמר שיותר מדי חפים מפשע נהרגו ושישראל איבדה בשל כך חלק גדול מן התמיכה שהייתה לה. אין לו מיליגרם של סבלנות לענישה קולקטיבית או טיעונים שאין חפים מפשע. מבחינתו, רק החלפת נתניהו ושינוי מהותי במדיניות כלפי הפלסטינים עשויים להחזיר אותו לעמדתו הקודמת כלפי ישראל. טראמפ אולי ימשיך לעמוד לצד ישראל, אמר, אבל אחריו המצב עלול להפוך לאסון עבורה.
מפתיעה אף יותר הייתה שיחה עם חבר נוסף מימי התיכון, פראן "בנגאזי" סימלר. לאחר לימודיו התגייס לצבא האמריקאי, הפך לשמרן קיצוני עד כדי כך ששינה את שמו והוסיף לו את המילה "בנגאזי" - כדי להזכיר לאמריקאים את מותם של ארבעה אמריקאים במתקפה על המתחם הדיפלומטי האמריקאי בלוב ב־2012, אירוע שהוא מטיל את האחריות לו על הילרי קלינטון. זהו אדם שהזדהותו עם הימין האמריקאי והנוצרות האדוקה הפרו-ישראלית טוטאלית – וגם הוא גרס שישראל הרחיקה לכת וכי כיום קשה לו להמשיך לתמוך בה. שאלתי מה צריך לקרות כדי שישנה את דעתו. תשובתו הייתה זהה וחד־משמעית: שינוי מוחלט ביחסה של ישראל לפלסטינים.
כאשר אפילו אדם שמרן כל כך, שהפך את שנאתו לליברלים לחלק מזהותו הרשמית, ושאין לו שום סימפטיה לאיסלאם, מתקשה עוד להגן על ישראל, כדאי לישראלים להבין עד כמה עמוק השינוי המתחולל באמריקה. פרננדו ופראן רחוקים מאוד מן הקבוצות הפרוגרסיביות שבהן עוינות כלפי ישראל נעשתה שכיחה. הם בדיוק מסוג האמריקאים שישראלים מניחים שהם בכיס ככל שהתמיכה הדמוקרטית נשחקת — ואין כך הדבר. הם לבטח לא בדלנים או אמטישמים, ובכל זאת הגיעו כמעט לאותה מסקנה ששמעתי מיהודים ליברלים במהלך הביקור: ישראל מתחה את הרצון הטוב האמריקאי עד קצה גבול היכולת עם הקטל הנוראי בעזה, שלא לווה בשום היסוס הנראה לאין, הסברים משכנעים או ביטויי חרטה.
הסקרים מאשרים את המגמה בשיחות אלה באופן חד משמעי, ומשקפים תהליך רחב ועמוק בחברה האמריקאית המורכבת. סקר של הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה, שנערך במרץ 2025 ופורסם בפברואר 2026, מצא שרק 37% מהיהודים האמריקאים הגדירו את עצמם ציונים – על אף ש-88% הכירו בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית. בסקר של Jewish Electorate Institute ממרץ 2026, שנערך בקרב מצביעים יהודים רשומים, 34% הגדירו את עצמם ציונים ו־48% לא. ואולם 76% מאלה שלא הזדהו כציונים עדיין תמכו בזכותה של ישראל להתקיים כמולדת העם היהודי.
באביב 2026 מצא מכון Pew כי 60% מהאמריקאים מחזיקים בדעה שלילית על ישראל, לעומת 42% ב־2022, ורק 37% רואים אותה בחיוב. הפער המפלגתי חריף במיוחד. בסקר שנערך במאי 2026 רק 16% מהדמוקרטים והנוטים לדמוקרטים החזיקו בדעה חיובית על ממשלת ישראל, לעומת 51% מהרפובליקאים והנוטים לרפובליקאים. גם היחס לישראלים עצמם הידרדר: 43% מהדמוקרטים ראו ישראלים בחיוב ב־2026, לעומת 62% ב־2022. גם מדד האהדה של Gallup מצביע על מפנה היסטורי. בפברואר 2026 אמרו 41% מהאמריקאים שהם מזדהים יותר עם הפלסטינים, לעומת 36% עם הישראלים. זה שונה מאוד מן היתרון הממוצע בן 43 נקודות האחוז שהיה לישראלים עד 2018.
המלחמה אפוא האיצה מאוד תהליכים שהחלו כבר כמה שנים לפני, כאשר התברר לאיזה כיוון צועדת ישראל. אין אדם רציני שחושב שהתמיכה האמריקאית בישראל תישמר אם המגמה לא תתהפך.
מה ההשלכות? ובכן, מאז הקמת ישראל העניקה לה ארצות הברית כ־174 מיליארד דולר בסיוע דו־צדדי ובמימון להגנה מפני טילים. מזכר ההבנות הנוכחי, לשנים 2019–2028 כולל 38 מיליארד דולר בסיוע צבאי, בכפוף לאישור הקונגרס. מאז ה־7 באוקטובר העניק הקונגרס סיוע חירום משמעותי נוסף מעבר למסגרת הזאת.
דן פרי
הסכומים העצומים האלה מספרים רק חלק מהסיפור. אמריקה מעניקה לישראל גם את מטריית ההגנה מפני סנקציות במועצת הביטחון של האו"ם ואיתה ההנחה האסטרטגית, המשותפת לידידים ולאויבים כאחד, שמאחורי המדינה היהודית עומדת המעצמה הצבאית החזקה בעולם. איראן מחשבת את צעדיה בהתאם. כך גם חיזבאללה. כך גם ממשלות ערב ואירופה. באו"ם ובבירות העולם, כל ממשלה השוקלת עד כמה היא יכולה ללחוץ על ישראל חייבת להביא בחשבון את וושינגטון.
ויש גם ממד כלכלי שלעתים כמעט נעלם מן הדיון הישראלי. ישראל היא כלכלה פגיעה אך משגשגת בינתיים, ויצוא הסחורות והשירותים שלה עמד ב־2025 על כ־27.6% מהתמ"ג. ארצות הברית רכשה מישראל באותה שנה סחורות בשווי כ־20.7 מיליארד דולר ושירותים בשווי כ־10 מיליארד דולר. הקשר הכלכלי כולל גם השקעות, טכנולוגיה, מחקר ופיתוח ושירותי מידע ותקשורת.
אם השינוי הפוליטי בארצות הברית יעבור יום אחד מביקורת לסנקציות ממשיות, ישראל תעמוד בפני זעזוע מסוג חסר תקדים. אפילו מגבלות חלקיות על יבוא מישראל, על השקעות או על התקשרויות עם חברות ישראליות יפגעו ישירות ביצוא, בתעסוקה ובהכנסות ממסים. אם המגבלות יתרחבו לטכנולוגיה, לשירותים פיננסיים או לגישה לרכיבים אמריקאיים, הפגיעה תהיה עמוקה הרבה יותר, משום שחברות ישראליות משולבות בשרשראות אספקה, בשוקי הון ובמערכות טכנולוגיות אמריקאיות.
והנזק לא ייעצר בארצות הברית. האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל בסחורות: ב־2025 הוא היה אחראי ל־31.7% מסחר הסחורות הכולל שלה, ו־29.4% מייצוא הסחורות הישראלי הופנו אליו. אם שינוי פוליטי בוושינגטון ילווה במהלך אירופי מקביל, ישראל תמצא עצמה מול מגבלות בשני שווקים חיוניים בעת ובעונה אחת.
המנגנון הכלכלי ברור: יצוא חלש יותר, פחות השקעות זרות, עלות הון גבוהה יותר, לחץ על השקל וירידה בהכנסות ממסים, ובתרחיש חמור גם יציאה של חברות ושל כוח אדם איכותי.
התמ״ג הישראלי עמד ב־2025 על כ־611 מיליארד דולר, לפי נתוני הבנק העולמי. ישראל חשובה מאוד בתחומים מסוימים, אך היא עדיין כלכלה קטנה מול ארצות הברית והאיחוד האירופי. תלותה בגישה לשווקים שלהם גדולה לאין שיעור מתלותם בגישה לשוק הישראלי.
כאן המקור למצב הכללי היחסית נוח בארץ (למרות חוסר שוויון משווע, מקום שני במערב) – וגם ליכולת של ישראל לשמר מערכת ביטחון וחימוש ברמה הנדרשת במצבה. ישראל חיה בתוך הארכיטקטורה האסטרטגית והכלכלית הזאת זמן רב כל כך, עד שישראלים רבים רואים בה חלק קבוע מן הסדר העולמי. בפועל, התמיכה האמריקאית צומחת מתוך הפוליטיקה האמריקאית, והפוליטיקה האמריקאית משקפת בסופו של דבר מצביעים, מוסדות, כסף וקואליציות. היא נובעת במידה רבה מאוד מתמיכת היהודים שתורמת לשתי המפלגות שם ברמה דיס-פרופורציונלית שתפתיע רבים.
יהודי אמריקה מהווים בערך 2% מהאוכלוסייה, אך השפעתם הפוליטית והאזרחית גדולה בהרבה ממספרם. במשך דורות הם סייעו להפוך את התמיכה בישראל לדבר טבעי בתוך אמריקה הליברלית. הם יכלו לקדם את ישראל בתוך המפלגה הדמוקרטית, באוניברסיטאות, במשפט, בפיננסים, בתעשיית הבידור, בעיתונות, בפילנתרופיה ובמוסדות החברה האזרחית האמריקאית, מפני שאלה היו גם המוסדות שלהם. הם העניקו לישראל דבר ששום תקציב לובי אינו יכול לייצר: ציבור אמריקאי אורגני שראה בביטחונה של המדינה היהודית עניין אמריקאי.
כסף תמיד היה חלק מההשפעה הזאת. ועדת הבחירות הפדרלית אינה מתעדת את דתם של תורמים, ולכן אין בסיס רשמי לייחוס סכומים כוללים ליהודים כקבוצה. אך הנתונים בעצם ידועים. לפי OpenSecrets, במחזור 2023–2024 נזקפו ל־AIPAC כ־25.2 מיליון דולר לדמוקרטים וכ־16.8 מיליון לרפובליקאים; ל־J Street כ־6.6 מיליון דולר לדמוקרטים. Republican Jewish Coalition הפנתה כ־1.3 מיליון דולר למועמדים רפובליקאים ועוד כ־4.28 מיליון לקבוצות שמרניות. מדובר בסיווג של תרומות הקשורות לארגונים, ולא בספירה של תורמים יהודים.
לפי ההערכות, השורה התחתונה היא שיהודים אמריקאים תורמים מחצית מכלל התרומות למפלגה הדמוקרטית - ותורמים יהודים מספקים 25% מהמימון של הוועידה הלאומית הרפובליקאית. המשמעות של הנתונים המדהימים האלה אמורה להיות ברורה.
מעבר לכך, עמידותה של הברית תלויה בסופו של דבר בתרבות פוליטית שבה התמיכה בישראל נהנית מלגיטימציה הרבה מעבר לתורמים ולארגונים שכל ייעודם הוא להגן עליה. יהודי אמריקה סייעו במשך שנים ליצור את התרבות הזאת בתוך מוסדות המרכז־שמאל, ואי אפשר להחליף אותה בקלות באמצעות תורמים רפובליקאים.
עם זאת, מעניין היה לשמוע מיהודים אמריקאים את חוסר הביטחון שרבים מהם עדיין חשים כשהם מבקרים את ישראל. הם יכולים להזדעזע מפעולה של ממשלת ישראל ובמקביל לחשוש שביקורת פומבית תחזק אמריקאים העוינים את עצם קיומה של ישראל, כולל אנשים שמגלים אהדה לחמאס. ביקורת המכוונת לנתניהו יכולה להיבלע במהירות בתרבות פוליטית שבה המטרה הופכת להיות הלגיטימיות של ישראל עצמה.
אמרתי להם שדווקא מצבם מעניק להם כל סיבה לדבר בחופשיות רבה יותר. הם אמריקאים שהשקיעו בישראל כמויות אדירות של כסף, אנרגיה פוליטית, מאמץ קהילתי והון רגשי. ישראל תלויה במידה רבה ברצונם הטוב ובעצם תפסה מקום מרכזי בזהות הקהילתית היהודית־אמריקאית במשך דורות. מערכת יחסים בעומק כזה מעניקה גם את הזכות להתווכח בחריפות על כיוונה של המדינה.
האנשים בחדר ביקשו ישראל שיוכלו להסביר לחבריהם בלי לבלות מחצית מן השיחה בהתנערות מחברי הקואליציה שלה. התסכול שלהם נבע מקשר, לא מאדישות. רבים מיהודי אמריקה המודאגים ביותר מיחסיה של ישראל עם ארצות הברית הם בדיוק האנשים שעדיין מושקעים עמוקות בשימורם.
ג'ון, עורך דין יהודי ששוחחתי איתו, הציע אבחנה קודרת יותר. לדעתו, התהליך היה בעיצומו עוד לפני עזה, וגם מספר קטן בהרבה של הרוגים פלסטינים היה משאיר את ישראל מול חלק גדול מן העוינות שהיא חווה כיום. ישראל יכולה לפעול בנחישות נגד טרוריסטים יהודים בגדה, גרס, אבל את המגמה הנוכחית, שהיא גם פרי של הנדסת תודעה אנטישמית וג'יהדיסטית, יהיה קשה להפוך.
מאט, אמריקאי יהודי נוסף ששוחחתי איתו, לקח את הטיעון צעד נוסף. ישראל, לדבריו, הפכה לסמל תרבותי. לעג לצה"ל או גינוי ישראל יכולים לשמש הצהרת השתייכות לצד מסוים במחלוקת אידיאולוגית רחבה יותר, לעיתים אצל אנשים שיודעים מעט להפליא על ישראל או על הסכסוך. כיוון שזה שכיח מאוד בקרב הצעירים, זה עשוי כבר להיות קבוע.
נכון שהתמונה שונה בקרב חרדים וחלק משאר האורתודוקסים – אבל הנה עוד נתון שישראלים רבים לא מכירים: כ-90% מיהודי אמריקה עדיין אינם אורתודוקסים.
משום כך הבחירות הנוכחיות אצלנו חשובות כל כך. בשורה התחתונה, לממשלה הבאה תהיה השפעה עצומה על דמותה של ישראל בעיני האמריקאים. היא תקבע את המדיניות כלפי הפלסטינים וההתנחלויות, את היחס לקיצונים יהודים, ואת אופייה של הדמוקרטיה הישראלית.
החיים היהודיים בארצות הברית יימשכו גם אם היחסים עם ישראל יעברו טלטלה קשה. עבור ישראל, להתרחקות מיהדות אמריקה יש משקל אסטרטגי אחר לגמרי, משום שהיא תאיץ את השחיקה הרחבה יותר בתמיכה האמריקאית שכבר ניכרת בסקרים, בפוליטיקה הדמוקרטית ובקרב צעירים אמריקאים.
ישראל בילתה את כל תולדותיה בהיערכות לסכנות קיומיות מצד אויביה. כעת היא ניצבת בפני סכנה הקשורה דווקא לעמידותה של הידידות החשובה ביותר שלה. הברית האמריקאית נבנתה פוליטית במשך דורות, ויהודי אמריקה היו בין הבונים, הסנגורים והערבים החשובים ביותר שלה. נתניהו יצר רק חלק מן הכוחות שמחלישים אותה כיום, ועזיבתו תשאיר לכל יורש עבודת שיקום אדירה. כדאי לחשוב טוב אם נכון להתעלם מהקרחון המתקרב.
דן פרי כיהן כעורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון והיה יו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים. מחברם של שני ספרים על ישראל
