סגור
דאנס 100

אף אחד לא נענש על פרויקט שלא נבנה, חוץ מהציבור

ישבתי משני צדי השולחן: פעם כיועצת משפטית פנימית ברשות מקומית גדולה, והיום כבעלת משרד שמייצג יזמים ובעלי זכויות. המסקנה שלי היא שהרשויות נאבקות על כל אחוז מהרווח של היזם, אבל זה המאבק הלא נכון. המשאב היקר באמת הוא הזמן, וכשהפרויקט נתקע, כולם משלמים עליו

כשכיהנתי כיועצת משפטית פנימית ברשות המקומית השלישית בגודלה בישראל, למדתי כלל לא כתוב שכל מי שעובד בתכנון ובנדל"ן העירוני מכיר היטב: אף אחד לא זומן לבירור על פרויקט שלא נבנה. עם זאת, כאשר נדמה שיזם הרוויח "יותר מדי", מגיעים כולם: המבקר, העיתונאי וגם חבר המועצה מהאופוזיציה. אין כאן רוע וגם לא חוסר הבנה. זה תמריץ. וכשהתמריץ הוא לא לטעות, הדרך הבטוחה ביותר היא לדרוש עוד: עוד שטח ציבורי, עוד מבנה ציבור בנוי, עוד התאמה ועוד סבב הערות.
היום, כבעלת משרד שמייצג גם יזמים וגם בעלי דירות, אני רואה את הצד השני של אותו מטבע. פרויקט שלכאורה "הגנו" עליו מפני רווח עודף, פשוט לא יוצא לדרך. אלא שמי שמשלם את המחיר על כך הוא לא רק היזם: הדיירים בבניין שמיועד לפינוי-בינוי ממשיכים לגור בבניין ישן ומתפורר, העירייה לא מקבלת את מבנה הציבור שעליו התעקשה, והשכונה כולה נשארת מאחור. ההפסד הוא של כולם, אלא שאיש לא רושם אותו בדו"ח.

הרווח של היזם הוא כרית הביטחון של הדיירים

נוח לתאר את הרווח היזמי כ"שמנת", אבל בפועל זהו המרווח שסופג את הזעזועים: עליית ריבית, התייקרות תשומות, מחסור חריף בעובדים, ומלחמה שעוצרת אתרים לחודשים. כשהמרווח הזה נשחק כמעט עד אפס כבר בשלב התכנון, הזעזוע הראשון הופך את הפרויקט לשלד תקוע. זה הסיוט הגדול ביותר של דיירים שכבר עזבו את בתיהם.
לכן, כשאני מייצגת דיירים, אני לא מחפשת את היזם עם הרווח הנמוך ביותר. אני מחפשת את היזם שיסיים את הפרויקט. יזם שנשאר בלי מרווח לא חוסך כסף לציבור. הוא מגדיל את הסיכון של אותם אנשים שהרשות ביקשה להגן עליהם.
אורלי מנדלסון טולדנו
אורלי מנדלסון טולדנו
אורלי מנדלסון טולדנו
(צילום: יח"צ)
בהקשר הזה חשוב לזכור כי אין כל פסול בכך שהרשות מבקשת למקסם את התמורה לציבור. זה תפקידה. השאלה היא באיזה כלי. במקום שיש בו ביקוש אמיתי, השוק עושה את העבודה: יזמים מתחרים במכרז, משפרים הצעות, והרווח מתאזן מעצמו, בשקיפות ובלי עיכובים. הבעיה מתחילה כשהדרישות נערמות אחרי הזכייה או במהלך הליך התכנון. אז הרווח נשחק לא בגלל תחרות, אלא בגלל אי-ודאות, והמחיר משולם בשנים.
והאירוניה כואבת במיוחד בשכונות החלשות. דווקא שם, היכן שהביקוש נמוך והצורך בהתחדשות גדול, דרישות אגרסיביות מבריחות את היזמים לגמרי. התוצאה היא שהשכונות שהיו אמורות להרוויח הכי הרבה מהתחדשות עירונית הן אלה שנשארות בלעדיה.

לתמחר ודאות, לא אחוזים

מניסיוני משני צדי השולחן, שלושה שינויים פשוטים יחסית יכולים לשנות את התמונה:
מחירון מטלות ציבוריות גלוי ומראש. כל רשות תפרסם מראש מה היא דורשת לפי סוג הפרויקט והאזור. כך היזם מתמחר את הדרישות בהצעתו, והדיירים יודעים למה לצפות. מה שידוע מראש, מתומחר. מה שמתגלה באמצע הדרך עוצר את הפרויקט.
לא פותחים מחדש. אחרי שנקבעו התנאים התכנוניים והמטלות, דרישה חדשה תבוא רק עם התאמה או פיצוי, ולא כתנאי להתקדמות. ודאות היא הנכס הכי שווה שרשות יכולה לתת, והיא לא עולה לקופה הציבורית שקל.
למדוד את הרשות לפי מה שנבנה. הצלחה צריכה להימדד במספר יחידות הדיור ומבני הציבור שנמסרו בפועל, ולא במה שהרשות "הצליחה להוציא" מהיזם על הנייר. ובמקביל, צריך לגבות גורם מקצועי שקיבל החלטה סבירה ומנומקת, גם אם היא אפשרה ליזם רווח הוגן.

השורה התחתונה

האינטרס הציבורי לא נמדד בכמה הצלחנו להוציא מהיזם, אלא במה שבסוף עומד על הקרקע. כשהרשות, היזם והדיירים יודעים מראש על מה הם מתמקחים, הם מתווכחים פחות ובונים יותר. ואולי אז נתחיל לשאול גם את השאלה החשובה באמת: מי אחראי לפרויקטים שלא נבנו.
הכותבת היא בעלת משרד מנדלסון ושות', המייצג יזמים, קבלנים ובעלי דירות בפרויקטי נדל"ן והתחדשות עירונית, בעבר כיהנה כיועצת משפטית פנימית בעיריית חיפה וכיום כיועצת משפטית חיצונית במספר רשויות ברחבי הארץ.
מאת עו"ד אורלי מנדלסון טולדנו, מייסדת ובעלים, אורלי מנדלסון ושות' פירמת עורכי דין
d&b – לדעת להחליט