זה הזמן לטפל בהעסקה ארוכת טווח של עובדים זרים
נכון להיום לא חסרים בענפי התעשייה, המסחר והשירותים מעסיקים שמבקשים לגייס. חסרים עובדים. זה אינו משחק מילים, אלא ההבדל בין עסק שמתפקד לבין עסק שמוותר על הזמנות, מצמצם שעות פעילות או שוחק את הצוות שנותר. כבר חודשים ארוכים שהמחסור בכוח אדם אינו אירוע זמני, אלא מגבלה ממשית על יכולת המשק לייצר, לספק שירות ולצמוח. ובכל זאת, תגובת המדינה ממשיכה להתנהל בקצב של טפסים, הקצאות חלקיות ותשובות שמגיעות מאוחר מדי.
על פניו, הפרסומים האחרונים אמורים לבשר הקלה. לתעשייה אושרה הקצאה של 3,000 עובדים זרים, בדגש על מפעלים התומכים במאמץ הביטחוני. זהו צעד חשוב, אך הוא אינו יכול להיות המענה כולו. גם ענפי המסחר והשירותים קיבלו הקצאה, אלא שכאן מתגלה הפער בין הכותרת למציאות: מתוך עד 5,000 היתרים, עד 4,000 מיועדים למעסיקים שכבר קיבלו בעבר המלצה להעסקת עובדים זרים וטרם מיצו את זכאותם. לעסקים חדשים נותרו עד 1,000 היתרים בלבד.
אין פסול בכך שהמדינה מבקשת לשמור על רציפות אצל מעסיקים שכבר הסתמכו על כוח עבודה זר. הבעיה מתחילה כאשר רוב המענה מופנה לשימור הקיים, בזמן שהמחסור עצמו הולך ומתרחב. עסקים רבים שפנו לראשונה, עמדו בתנאים והגישו בקשות, ממתינים עדיין להמלצות ולהכרעות. עבורם, ההקצאה אינה פתרון אלא עוד תחנת המתנה.
מרגע קבלת ההיתר עד העסקה בפועל עוברים חודשים ארוכים
חשוב להבין גם שהיתר אינו עובד. בין קבלת המלצה לבין עובד שמגיע בפועל למפעל, למחסן, למוסך, לרשת קמעונאית או לחברת שירות, יש הליך שלם: בחינת בקשה, הקצאה, איתור וגיוס, אשרות, הגעה וקליטה. לכן מעסיק שממתין חודש או חודשיים לתשובה אינו ממתין חודש או חודשיים לעובד. הוא ממתין חודשים נוספים, ולעיתים קרוב לשנה שלמה שבה העסק נדרש להסתדר בלי כוח האדם שהוא זקוק לו כדי לעבוד.
הוויכוח הזה מוצג לעיתים כאילו הבחירה היא בין העסקת ישראלים לבין הבאת עובדים זרים. זו חלוקה מלאכותית. המדינה בהחלט צריכה להשקיע בהכשרות, בתמריצים ובהנגשת משרות לאוכלוסיות ישראליות. אבל מדיניות אחראית חייבת להכיר גם במציאות: בחלק מהמקצועות הפיזיים, בעבודות משמרת ובתפקידים שוחקים או מקצועיים, אין כיום היצע ישראלי מספק. אי אפשר לצפות מעסק להחזיק קו ייצור, מערך לוגיסטי או שירות חיוני על בסיס תקווה שהפער ייסגר בעתיד.
המשק זקוק לשני מסלולים במקביל: הגדלת ההשתתפות של ישראלים בשוק העבודה בטווח הארוך, והבאה מוסדרת, מפוקחת והוגנת של עובדים זרים במקום שבו המחסור כבר פוגע בפעילות. אין בכך ויתור על העובד הישראלי, אלא הכרה בכך שעסק שאינו מצליח לעמוד בהזמנות, להחזיק משמרות או לספק שירות, אינו יוצר בעתיד עוד מקומות עבודה לישראלים.
דווקא עכשיו, כשהבחירות קרובות, הדחיפות גדולה יותר. אם ההחלטות לא יתקבלו בשבועות הקרובים, הנושא עלול להידחק אל תוך תקופת הבחירות, המשא ומתן הקואליציוני והקמת הממשלה הבאה. גם ממשלה שתקום במהירות תידרש לקבוע סדרי עדיפויות, למנות גורמים מקצועיים ולפתוח מחדש דיונים שכבר היו אמורים להסתיים. המשמעות בפועל היא עוד שנה של קיפאון, בתקופה שבה המשק זקוק במיוחד לוודאות וליכולת להתאושש.
מדיניות עקבית, לא רק מכסות
מה שנדרש כעת אינו עוד קול קורא מצומצם, אלא מדיניות ברורה: הקצאת מעבר מיידית למעסיקים שנותרו ללא מענה, מסלול נפרד לעסקים חדשים, מכסות רב שנתיות הנגזרות מצורכי הענפים בפועל, ולוחות זמנים מחייבים למתן תשובות ולהבאת עובדים. לצד זה, יש לשמור בקפדנות על זכויות העובדים, על תנאי העסקה ראויים ועל פיקוח אפקטיבי. פתרון כוח האדם אינו יכול לבוא על חשבון הגינות, אך גם ההגינות אינה יכולה לשמש תירוץ לשיתוק.
השאלה כבר אינה אם יש מחסור. השאלה היא אם המדינה מבינה שמחסור מתמשך בכוח אדם הוא בעיה כלכלית, תפעולית וחברתית, ולא רק עניין בירוקרטי. כל חודש של המתנה עולה למשק בייצור, בשירות, במחירים וביכולת להתאושש. את ההחלטה צריך לקבל עכשיו, לפני שהבחירות יהפכו בעיה פתירה לעוד שנה אבודה.
עו”ד שיר סלע היא מנכ"לית Global Bridge
