ריאיון
"שמו פלסטר על משבר כוח האדם בגנים. 80% מהגננות שוקלות לעזוב"
דנה וקנין גנאל, ממובילות רפורמת הסייעת השנייה בגני הילדים, מסבירה למה קריסת מערכת הגנים לא צפה לפני השטח. היא מספרת כיצד טלאים תקציביים החליפו תכנון ארוך טווח, ומזהירה שבלי השקעה ממשלתית עמוקה הגנים ימשיכו להיסגר. ״צריך להשקיע בגיל הרך השקעה כלכלית״
דנה, כמי שחוקרת את אי השוויון בגיל הרך, תנסי לכמת במספרים את משבר כוח האדם בגנים? "לפי סקר חדש שערכנו במכון טאוב בקרוב נשות צוות חינוך בגנים - 80% מהגננות שוקלות עזיבה, מתוכן 48% חושבות על עזיבה הרבה, ו־32% חושבות על עזיבה מדי פעם. כשמשקללים פנימה את תומכות החינוך (סייעות) הנתון הוא 75%, שלוש מתוך ארבע. כך שהקריסה של מערכת הגנים לא קרתה ׳פתאום׳. אנחנו גם יודעים שמתקשים לגייס כוח אדם, אבל הבעיה הזו לא צפה על פני השטח כי כל הזמן שמרו עליה בפנים, כל הזמן שמו עליה פלסטרים כדי לשמר את המערכת, כי בעצם שיעור ניכר מהכלכלה הישראלית נשען עליה. גם גברים וגם נשים, אגב, כי היום כשנסגר גן זה מוביל הרבה פעמים לשני הורים שלא הולכים לעבודה".
תרחיבי על הפלסטרים על הבעיות. "קחי לדוגמה את רפורמת הסייעת השניה, שנולדה מתוך מצב של 35 ילדים בגן. אני הייתי חלק מהמאבק הזה, מתוך מחשבה שרק עכשיו בנו ערימות של גנים ואף אחד לא יסכים לבנות עוד כדי לאפשר כיתות קטנות יותר, אז בואו נמצא פתרון שייקל את הדרך. זה טלאי על טלאי, כי בכל פעם יש איזו תוספת שנובעת מצורך כלכלי, אולי גם חינוכי, אבל היא פותרת רק חלק מהבעיה. לכן גם אני לא מחפשת אשמים״. במאמר שפרסמת החודש בכתב העת ״תלם״ את מציינת שבשיחות עם נשות צוות חינוך בגנים הן מתארות מערכת ש״דוחקת אותן לפינה״, ושההורים ״מפנים אליהם אצבע".
איך זה נראה במציאות?
"אספר לך משהו מהחיים שלי. אני אמא לילדה בת 4 ו־10 חודשים. שנת הלימודים שלנו התחילה בזה שהגננת, הסייעת ומובילת הצהרון כולן היו חולות. הגן אמנם לא נסגר, אבל הגיעו מחליפות שלא הכרנו, וזה הזוי בעיני שהתרגלנו לזה שמגיעים אנשים שלא מכירים את הילדים שלנו ושוהים איתם במשך תשע שעות מהיום. היה הרבה כעס על הגננת מצד ההורים, וזה בכלל לא אשמתה, זה לא קשור אליה. אבל ישראל מדורגת במקום הרביעי מהסוף במדד ההורות העולמי מבחינת קשיי הורות, מכל מיני סיבות, ואז הזעם הזה שיוצא הוא מאוד מאוד חזק ומופנה למי שנמצא מולך. וזה רק מחמיר את הסיטואציה".
תאפייני לי את שורש הבעיה. מה הגורם למה שאנחנו רואים בשטח?
״הבעיה היא שנושא החינוך לגיל הרך מעולם לא היה בסדר עדיפות לאומי. תמיד התייחסו אליו כאל פתרון כלכלי, לא 100% חינוכי, תמיד עם מבט ל׳נשים ייצאו לעבוד׳, אף פעם לא במבט של ׳זה חשוב, צריך להשקיע בגיל הזה׳. הדחיפה הכלכלית באמת אפשרה להקים את המערכת, וזה באמת מוצר ציבורי קלאסי, אבל בגלל שהמוטיבציה תמיד היתה כלכלית שכחו להסתכל על המוטיבציה החינוכית, ומי שנשאר בתווך, שזה הצוות החינוכי, פשוט מצא את עצמו באמצע - בין הצרכים שמגיעים מהשטח לבין התקינה הלא הגיונית, לבין מערכת לא אחודה (גנים עד 14:00 באחריות משרד החינוך, צהרונים מ־16:30-14:00 באחריות הרשויות המקומיות, עם צוותי חינוך נפרדים, ר״ד)״.
מאין הגיעה המערכת הלא אחודה הזו?
״מזה שכל הזמן היה לחץ ציבורי. המחאה החברתית גרמה לכנסת להחיל את חוק לימוד חובה מגיל שלוש ב־2012, ולחץ ציבורי הביא לרפורמת הסייעת השנייה״.
זה דפוס. כמו רפורמת הסייעת השנייה, שתקצבה סייעת נוספת על גננת וסייעת ראשונה בגן ילדים שבו מתחנכים לפחות 30 ילדים. לקח 10 שנים מרגע שעברה עד שנאכפה - מ־2015 עד 2025.
״גם כיום היא לא נאכפת. בשבוע שעבר ישבתי בדיון חירום על סגירות הגנים בכנסת וראשי הרשויות סיפרו שם שפותחים גנים בלי גננת, זה נגד התקינה. וזה קורה לא רק בתל אביב - יושבים שם ראשי עיר מכל מיני מקומות בארץ ואומרים: אנחנו מנסים לא לסגור גנים, ומשרד החינוך שהוא הפיקוח לא סוגר את הגנים, ומשאירים את הגן פתוח כי הצורך הכלכלי הוא מה שמניע את המערכת". זה נשמע כאילו משרד החינוך מפיל את האחריות על הרשויות, שיסתדרו.
דנה וקנין גנאל
גיל:
41
מגורים:
כפר סבא
מצב משפחתי:
נשואה ואם לילדה
תפקיד:
אחת ממייסדות וחברת הוועד המנהל של עמותת כולנו משפחה, שפועלת לשינוי מדיניות ציבורית למען משפחות בישראל
השכלה:
בוגרת תואר ראשון בפילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה ותואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית, דוקטורנטית למדיניות ציבורית בבית הספר פדרמן באוניברסיטה העברית
״יש פה מאבק לא מבוטל על תקציב ועל כוח בין הרשויות המקומיות למשרד החינוך, וזה ממש במהות של הדבר. אבל גם הרשויות מפריטות את הצהרונים כי בעקבות הסכם הסייעות מ־2023, ששיפר את תנאי השכר שלהן, הן לא מצליחות לעמוד בזה כלכלית. השמיכה באמת קצרה, אז כשמותחים אותה רגליים צצות החוצה והן מופרטות. יש מקומות שיש בהם צהרונים מטעם העירייה, אבל ככלל, ההפרטה הזו פגעה מאוד ביכולת ההשתכרות של צוותי החינוך כי ברוב המקומות ההפרטה של הצהרונים קיזזה משכרן של תומכות החינוך. אז יש פה כל פעם איזו תזוזה לפה או שם, ומישהו נפגע, אבל אין הרחבה של השמיכה״.
מי אשם?
״אני לא רוצה להפנות אצבע מאשימה, בין היתר כי אני לא חושבת שיש פה אשם אחד ואני בעצמי הייתי חלק מהמאבק על סייעת שנייה, שבדיעבד גם הוא שם פלסטר על הסיטואציה. אני חושבת שיש כאן מערכת שבה כל אחד מסתכל על הזווית הצרה שלו ועושה את הכל בשבילה, ואין אף גורם מתכלל. אני גם חושבת שזה נורא קל - כשבאים לפתור בעיה, השאלה היא לא מי אשם אלא מה אפשר לתקן. ברגע שנכנסים לשיח של האשמה אז כל משרד מתגונן, ואז לא פותרים את הבעיה״.
הגורם המתכלל אמור להיות משרד החינוך, לא?
״לא. כי גם לרשויות המקומיות יש חלק הפעלתי מאוד משמעותי בסיפור הזה. ונשאלת השאלה, האם העיריות עושות נכון כשהן אוספות נשות צוות מהגורן ומהיקב כדי להפעיל את הגנים? אולי צריך להשבית את המערכת? אבל זה לא נעשה, גם כי יש אי הסכמה בין ראשי הרשויות השונים, ונכנס פה מתחת לשטיח גם הנושא הפוליטי, של איפה אני ביחס לממשלה והאם אני רוצה לעשות שביתה בעת הזו ביחס לממשלה, לא משנה אם צריך או לא צריך״.
הממשלה היא חלק גדול מהבעיה. בחמישי שעבר פורסם שתלמידי יסודי ברשתות החרדיות המפלגתיות מקבלים 12.5% יותר שעות לימוד מתלמידים חילונים שלומדים ליבה.
״אין ספק שבנוגע לבתי הספר המדיניות היא מאוד בעייתית. אבל אני לא בטוחה שהיא גולשת גם לגני הילדים, והמציאות היא שאין נתונים״.
מה הלקח שלך מהמאבק על סייעת שנייה לעתיד?
״למאבק היו דרישות נוספות, פשוט הכותרת שלו היתה 'סייעת שנייה', ובסוף נתנו רק את זה. לכן אני אומרת אל תיאבקו רק על פינצטה, תגידו שאתם רוצים את כל העוגה״.
ומה היא כל העוגה, לדידך?
״בשלב הראשון צריך להשקיע בגיל הרך השקעה כלכלית. כלומר, לתת לו תמיכה כלכלית מלאה שתאפשר הקטנת כיתות, הגדלת כמות העובדות, הפחתת העומס העצום על הגננות והסייעות. צריך פשוט לזרוק כסף, לבנות עוד גנים. כמו ב־2012 - שמו כסף, היתה תוכנית של חמש שנים, כל שנה בנו כך וכך מעונות, גנים, הוסיפו כך וכך סייעות וגננות. עשו תהליך מדורג, וזה היה אפשרי. ואני חושבת שזה יכול לקרות בין אם בממשלה הזאת או הבאה, זה עניין של החלטה. אחת הבעיות של המערכת זה שאנחנו לא מחשבים חינוך כהשקעה. בחשבונאות של הכלכלה שלנו, השקעה בחינוך היא לא השקעה".
תסבירי למה היא השקעה.
״יש קונבנציה מאוד מוכרת בספרות שהשקעה בגיל הרך מכפילה את עצמה כל הזמן. אחד הטיעונים מהצד השני, של פורום קהלת (שקורא להפרטת החינוך – ר״ד) ודומיו, הוא שהמחקרים האלה נעשו על אוכלוסיות במצוקה, ולכן צריך לתת מערכת חינוך ממלכתית חינמית רק לאוכלוסיות כאלו ולא לכולם. כדי לפתור את הטיעון הזה, אציין שב־2017 פורסם מחקר מאוד מקיף של הלשכה הלאומית למחקר כלכלי (NBER) בארצות הברית שהשווה את התוצאות הלימודיות של ילדים שאופיינו במצוקה במערכות ממלכתיות חינמיות לכולם לעומת מערכות שאינן כאלה, ונמצא שמערכות ממלכתיות חינמיות לכולם טובות הרבה יותר בשיפור התוצאות של ילדים במצוקה בהשוואה למערכות שאינן כאלה (אותו מחקר הראה גם שמערכות חינוך ממלכתיות חינמיות, ובפרט גן טרום חובה חינמי, מגדיל את שיעור ההשתתפות של הורים בשוק העבודה, מעלה את ההכנסה הכוללת, מצמצם קטיעות קריירה, ומשפר תוצאות חינוכיות ארוכות טווח של ילדים – ר״ד)״.
מאין יגיע הכסף?
״צריך לעשות היפוך של הפירמידה. יש כיום פער דרמטי בין ההוצאה הממשלתית לחינוך בגיל הרך להוצאה הממשלתית בחינוך תיכוני. לפי נתוני ה־OECD מ־2022, ישראל מדורגת במקום השלישי לפני אחרון ביחס בין הוצאה ממשלתית לתלמיד בחינוך התיכוני להוצאה לתלמיד בחינוך הקדם יסודי״.
אלה תלמידי תיכון שצריכים להשקיע בבגרויות שלהם כדי להתקבל לאוניברסיטה, להשיג מקצוע ולחיות חיים יצרניים. דווקא מהם תיקחי?
״אני מסכימה ולא חושבת שזה צריך לקרות עכשיו. אבל אם אתה משקיע בחינוך בהתחלה, אתה חוסך את מה שתצטרך להשקיע בסופו של דבר. אז הפתרון הוא להשקיע עכשיו בגני ילדים ולתת להם לצמוח, וכשאותם ילדים יגיעו לתיכון, אפשר יהיה לדבר על הפחתה מהתקציב של התיכונים״.
אבל בסוף היום, 2026, אין תקציב אינסופי, והשמיכה קצרה בכל מקום.
״יש גם פתרונות שהם לא רק לשפוך כסף. יש דברים שאפשר לעשות עכשיו. אני באמת מאמינה שאם יעבירו את הניהול תיקים מדרגת הגננת דרגה אחת יותר גבוה, למפקחת, למנהלת צוות, ויעבירו חלק מהעומס אליהן - ויש ברחבי הארץ פיילוטים של אשכולי גנים - זה כבר משהו שישנה את המערכת משמעותית וגם יהפוך את המקצוע ליותר נחשק. הבעיה היא שכרגע יש הרבה מורות ואין מנהל בית ספר״.
