3 שנים ל-7.10
"אנשים סביבי לועסים את המוות בביסים קטנים"
עידו שיר־וקנין, מורה ולוחם מילואים, כתב את "כל מה שזז חייב למות" בעקבות הלחימה בעזה. הוא התחיל לכתוב בין פגז לפגז וחזר הביתה בלי מילים. עכשיו הוא אומר: "עבודת התליין, לא משנה כמה היא מוצדקת או הכרחית, היא עבודה מחורבנת, ומי שמבצע אותה משלם עליה מחיר"
"כל מה שזז חייב למות", אומר גיבור הרומן שנקרא באותו שם: "כל מה שזז חייב למות". אלה הם חוקי המלחמה. מצד שני, החוק האנושי הבסיסי ביותר הוא שכל מה שזז שואף לחיות. אם כך, מסיק גיבור הסיפור, עם כזאת סתירה עמוקה, עדיף כבר שלא תהיה מלחמה. את "כל מה שזז חייב למות" (כנרת זמורה) כתב מורה, סטודנט לספרות ולוחם במילואים, עידו שיר־וקנין, בעקבות טבח ה־7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו. נדמה שה־7 באוקטובר משאיר חותם לא רק על הספרות התיעודית אלא גם על הפרוזה ממש, והרומן המקורי הזה הוא אחד התוצרים שלו.
הרומן מביא את סיפורו של הרוש, מורה ולוחם מילואים, שמאז חזרתו מהלחימה ברצועת עזה הוא מרחף מעל המציאות. הספר כתוב בחלקו כיומן רשמים, ובחלק הבא, אחרי כמה חודשי מלחמה, כשהוא חוזר הביתה, הוא מתחיל לרחף, לדבר בערבית, לצטט שירים של אום כולתום או משפטים ששמע במלחמה. הוא מתאר את הוועדה הרפואית האטומה שבודקת את מצבו, את קבוצת המחקר הדמיונית שחוקרת את מוחו באמצעות אלקטרודות ועושה בו ניסיונות שונים ומשונים, את הרעש המתמיד שהוא שומע. לבסוף הוא מגיע למטפלת לא שגרתית ושמה שורה, שם הוא מגלה שהוא יכול לכתוב ולהחזיר לעצמו לאט לאט את השפה.
שיר־וקנין עושה מילואים בימים אלה ממש. היחידה שבה הוא משרת מגנה על היישובים בעוטף. הוא בן 34, חי עם בן זוגו ברמת גן ואב לשני ילדים. הרומן הזה התחיל עם מחברת קטנה בשדה הקרב. הוא רשם לעצמו נקודות וראשי פרקים בין פגז לפגז. כשחזר הביתה בפעם הראשונה משירות המילואים הממושך ב־2023, גילה שנעלמו לו המילים. מה שנתן לו רוח גבית לכתוב את הספר הייתה היצירה המיתולוגית של קורט וונגוט "בית מטבחיים 5", שמבוססת על קורותיו כחייל אמריקאי שבוי בדרזדן שהופצצה, בזמן מלחמת העולם השנייה.
"הייתה לי הזכות לצעוד עם בילי פילגרים ברצועת עזה", הוא אומר. "וונגוט ניסה לייצר חבר שמלווה אותו במלחמה, שאפשר לנהל איתו שיחה. אז הוא היה לי מעין חבר תוך כדי לחימה, שמאיר כל מיני רגעים, וכתבתי בפנקס קטן דימויים ושברי דימויים. הלידה האמיתית של הספר התחילה כשחזרתי. הרגשתי שאני לא מצליח לחזור באופן מלא. חוויתי ניתוק. ניסיתי לתת מילים ודימויים לחוויה המשונה הזאת של הרצון לחזור וחוסר היכולת לחזור. בזמן הלחימה אמרו לי תמיד שיש לי קול אחר כשאני מדבר בקשר. זה הטריד אותי. שמתי לב שזה מוטיב חוזר בספרות של שיבה, הבעיה השפתית, חוסר היכולת לתקשר. והבנתי גם שעבודת התליין, לא משנה כמה היא מוצדקת או הכרחית, היא עבודה מחורבנת, ומי שמבצע אותה משלם עליה מחיר. וצריך לוודא שזה יהיה המחיר הנמוך ביותר שאפשר".
הגיבור שלך מצטער על כך שהשתתף באופן פעיל במלחמה. לא מתחרט, אבל מצטער. אתה כותב: "אנחנו לועסים מוות בביסים קטנים".
"הסתובבתי עם תחושות מאוד קשות בחזרה הביתה. הגעתי והבנתי שהעולם ממשיך להתנהל. הניתוק בין המראות של עזה, כולנו יודעים מה קורה שם, ובין מה שקורה פה. אני רואה אנשים סביבי שלועסים את המוות בביסים קטנים, זה ממשיך ללוות אותם. אם בהתחלה חשבתי שזה אירוע אישי, יותר ויותר נחשפתי לאנשים סביבי ששירתו ועדיין משרתים והם משלמים מחיר. אני לא יודע להגיד אם המחיר הזה הוא הכרחי או לא, אבל זו שאלה שצריך לשאול אותה. צריך לדאוג שהמלחמה הזאת תתרחש באור".
אתה מדבר בספר על המלחמה כקרחון: קצה הקרחון נראה לעין ומתחת לפני השטח מתרחשים דברים. ואתה אומר שעדיף שהמלחמה תתרחש מעל פני השטח, ככה לפחות היא ניתנת לניהול ושליטה.
"כשחזרתי הרגשתי שיש בחברה הישראלית תחושת נקם. כלומר שעבודת הקודש של התליין לא בהכרח נעשית ביראת קודש, או מתוך הבנה שצריך לבצע עבודה מורכבת. בספר דברים אלוהים אומר 'לי נקם ושילם', אם יש מישהו שאמור לעשות את החשבונות ואת הנקם זה אלוהים, לא אנחנו. אנחנו צריכים לנהל מאבק ברוע ולוודא בזמן הזה שאנחנו לא הופכים בעצמנו לרוע. שאנחנו מביאים את האור לתוך החושך. הדברים צריכים להתרחש באור ההכרחי, אי אפשר להחזיק במקל בשני קצותיו, לא להפוך את זה למלחמת הכול בכול, לא חרבו דרבו".
"יש בספר צד אנטי־מלחמתי, הרוש מדבר על חוסר ההיגיון בעצם זה שיש חוקים למלחמה, איך אנחנו מנרמלים את זה, זה אבסורד להגיד שמלחמה היא חוקית. אבל יש גם הבנה שהאסון שהתרחש עלינו ב־7 באוקטובר יש בו רוע שצריך להיאבק בו, אני לא יכול להתעלם מהמעשים של חמאס. אותו מקום שמבקש בהירות מוסרית לא יכול להכשיר את המעשים של חמאס. הכלל המוסרי הוא אוניברסלי, הוא לא יכול להשתייך רק לקבוצה אחת. וונגוט, שהיה המצפן שלי במהלך השהות ברצועה, גם הוא לא מכשיר את המעשים של הנאצים. הוא מצטער שהאנושות מאבדת צלם אנוש.
"השיר שכתבתי בזמן המלחמה ומופיע בסוף הספר נכתב בעקבות פרדס לימונים הרוס שנחשפתי אליו. הסתכלתי על זה וחשבתי: האם זה היה הכרחי? אולי כן, אולי חשבו שיש שם מנהרה וצריך לנקות את השטח. זו ההבנה שאנחנו צריכים לחקור את הקרביים שלנו. אם זו משימה קדושה צריך להתייחס אליה בחרדת קודש. היא לא יכולה להתרחש בצורה חשוכה".
"יש רגע סוריאליסטי שלא הכנסתי לספר כי לא מצאתי לו מקום. ירדתי לדרום ואחרי כמה ימים הגיע בן הזוג שלי עם הילד שלנו לבקר אותי. הכניסה הקרקעית כבר הייתה באופק. הם יצאו מהאוטו, אני ניגש אליהם לחבק אותם, ובדיוק עבר שם ג׳יפ צבאי, יוצא ממנו קצין בכיר עם דרגות גבוהות שאני אפילו לא מכיר, מלטף את הבן שלי ומתחיל לבכות. הוא אומר לי: יש לי ילד בדיוק בגיל הזה. הוא עצר את הג׳יפ כדי לצאת וללטף את הילד שלי, ולבכות מגעגוע לבן שלו".
עידו שיר־וקנין נולד בירושלים וגדל בגוש עציון במשפחה דתית ציונית. הוא למד בתיכון הרטמן, התגייס לנח"ל, למד משחק בניסן נתיב ועסק בתיאטרון והפקה. "היום אני כבר לא חלק מהזרם של הציונות הדתית וגם לא חי אורח חיים דתי", הוא אומר. אחרי הקורונה החל לעבוד בהוראה, עשה תואר ראשון בפילוסופיה יהודית ובספרות באוניברסיטת תל אביב והמשיך לתואר שני. הוא מלמד בתיכון בתל אביב תרבות עברית: היכרות עם המקורות היהודיים לצד הערכים הליברליים וההומניסטיים של היהדות.
נדמה שיש התחזקות של הדתיות בקרב צעירים מאז ה־7 באוקטובר.
"הדת ממלאת צורך אנושי חשוב, השאלה איך הדת הזאת נראית ומי קובע מה הנרטיב המרכזי שלה ואיך אנשים מתנהלים איתה. יש עוד דרכים מלבד האורתודוקסיה. אני רואה תלמידים שלי שפתאום לובשים ציצית. אני מסתכל על זה בחמלה, אנשים זקוקים לתשובות, זקוקים למשהו להחזיק דרכו את המציאות המאוד מורכבת. לי כמחנך לתרבות עברית יש אחריות להציב אלטרנטיבות נכונות יותר מבחינה פוליטית וערכית, שנותנות משמעות ומקום לאדם בתוך האמונה".
יש בספר שלוש מילים שהמספר חוזר עליהן: זה מה שיש. זו המציאות.
"זה הד לספר של וונגוט. יש הכרח לחזור הביתה, לקבל את המציאות כמה שיותר מהר. הריחוף, הדיבור בערבית, הדימויים המשונים היו הדרך שלי להביע את המתח בין המציאות שצריך לקבל לבין חוויית האבסורד והסוריאליזם. גם היום, שלוש שנים אחרי, אנחנו עדיין מרגישים שהמציאות סוריאליסטית. לכן כדאי לקבל את המציאות כפי שהיא כמה שיותר מהר".
