בלי בנק באמצע: מי שומר על המיליונים בארנק הדיגיטלי?
דמיינו חברה המחזיקה עשרות מיליוני שקלים בארנק דיגיטלי. אין בנק, אין מנהל סניף, אין מוקד שירות ואין אפשרות לבטל העברה שבוצעה בטעות או בזדון. מפתח דיגיטלי אחד מעניק גישה לכסף, ואובדנו או גניבתו עלולים למחוק ברגע נכסים שנצברו במשך שנים. בעוד הדיון הציבורי סביב מטבעות דיגיטליים בעקבות דבריו של ראש הממשלה מתמקד במחירם או ביכולתם לעקוף מגבלות פיננסיות, האתגר האמיתי של ארגונים עשוי להגיע דווקא ממקום אחר: מה יקרה ביום שבו חברות יתחילו להעביר כספים ולנהל יתרות משמעותיות באמצעות ארנקים דיגיטליים במקום חשבונות בנק?
כדי להבין את גודל האתגר, צריך להתחיל בהבדל בסיסי אחד. במערכת הבנקאית המסורתית קיימת שכבת בקרה חיצונית. הבנק מנהל הרשאות, מאמת פעולות, מספק אישורי יתרה ומפעיל מנגנונים לאיתור פעילות חריגה. כאשר חברה מחזיקה נכסי קריפטו בארנק שבשליטתה הישירה היא למעשה הופכת להיות הבנק של עצמה. אם היא לא תבנה מנגנוני בקרה מתאימים, תנהל מדיניות הרשאות לשמירה על הנכסים ותנטר אירועים חריגים - היא עלולה לגלות שהחליפה את חשבון הבנק במערכת שבה טעות אחת יכולה לעלות מיליונים.
ניקח לדוגמה חברה שמחזיקה עשרות מיליוני שקלים בארנק דיגיטלי. אם מנהל כספים יחיד מחזיק במפתח הפרטי המאפשר לבצע העברות, הוא עשוי להחזיק בפועל בשליטה מלאה בכסף. העברה לכתובת שגויה, מעילה או גניבת המפתח עלולות להוביל לאובדן כספים, ולעיתים לא תהיה אפשרות מעשית להשיבם. בניגוד להעברה בנקאית, במקרים רבים אין גורם מרכזי שאליו ניתן לפנות כדי לעצור או לבטל את העסקה, ואף חמור מכך: במקרים של תשלום באמצעות מטבעות קריפטוגרפיים כלל לא יהיה ניתן לאתר את זהות בעל הארנק שאליו הועברו הכספים.
לבעיה הזו יש פתרונות טכנולוגיים, כמו ארנקים המחייבים מספר חתימות ואישור של כמה בעלי תפקידים. אלא שהטכנולוגיה לבדה אינה מספיקה. חברות יצטרכו להגדיר מחדש מי רשאי ליזום העברה, מי מאשר אותה, כיצד שומרים על המפתחות הפרטיים ומי בודק שהכסף הגיע ליעדו. עקרון הפרדת התפקידים, שנחשב לאחד מיסודות הבקרה הפנימית, הופך כאן לקריטי במיוחד.
גם רואי החשבון וסמנכ"לי הכספים יידרשו להסתגל למציאות חדשה. בעולם הבנקאי די באישור יתרה מהבנק כדי לאמת את קיומם של המזומנים. בעולם הקריפטו נדרשת לעיתים הוכחה שהחברה שולטת בפועל בארנק ובמפתחות המאפשרים גישה לנכסים. לצד זאת עולות שאלות של מדידת שווי, סיווג חשבונאי ובחינת נזילות. המשמעות היא שלא רק מנגנוני הבקרה משתנים, אלא גם האופן שבו מבקרים, משקיעים ובעלי עניין מעריכים את מצבה הפיננסי של החברה.
אריאל ויינר
(צילום: איל טואג)
חברה העובדת עם מטבעות קריפטוגרפיים חייבת לדעת מול מי היא מבצעת עסקאות ומה מקור הכספים שהיא מקבלת. השקיפות של רשתות בלוקצ'יין ציבוריות מאפשרת להתחקות אחר העברות, אך אינה מחליפה בדיקות של זהות הצדדים, סנקציות וסיכוני הלבנת הון. הסתמכות על נותני שירות מפוקחים יכולה לספק שכבות בקרה נוספות, אך אינה מבטלת את אחריות החברה לנהל את סיכוניה.
לכן, השאלה אינה רק האם אפשר להשתמש בקריפטו במקום בבנקים, אלא האם החברות ערוכות לשאת באחריות שהמערכת הבנקאית נושאת כיום בחלקה. קריפטו עשוי להציע אפשרויות חדשות להעברת ערך ולניהול נכסים, אך הוא גם מעביר לארגון אחריות שבעולם המסורתי חולקה בין בנקים, רגולטורים וגופי בקרה. ללא מנגנוני משמורת, הפרדת תפקידים, בקרות על הרשאות וניטור חריגים, הסיכוי לטעות, למעילה או לאובדן כספים עשוי לגדול.
פתיחת ארנק דיגיטלי אורכת דקות. בניית מנגנוני הבקרה שימנעו טעות, מעילה או אובדן כספים היא משימה מורכבת בהרבה.
אריאל ויינר הוא מנהל מחלקת ביקורת חקירתית בפאהן קנה ניהול בקרה
