אל תשאירו את הסטודנטים לבד עם הפוליטיקה
מערכת הבחירות מעבר לפינה, ובמידה רבה היא כבר נכנסה לקמפוס. היא נכנסת דרך השיחות במסדרונות, דרך הרשתות החברתיות, דרך הזהויות שאנחנו מביאים איתנו לכיתה, וגם דרך הדברים שאנחנו בוחרים לא לומר.
מחקר חדש של מרכז אקורד בקרב 837 סטודנטיות וסטודנטים יהודים וערבים לתואר ראשון מצביע על כך שהשאלה המרכזית לקראת הבחירות אינה אם הפוליטיקה תיכנס לקמפוס - היא תיכנס ממילא. השאלה היא מה יקרה ליחסים בין הקבוצות, לתחושת השייכות וליכולת של סטודנטים להביא את עצמם למרחב האקדמי כשהשיח הציבורי סביבם הופך מתוח ומקוטב יותר.
הסקר נעשה בין ה־1.9 ל־14.9 בקרב מדגם של 837 סטודנטים יהודים וערבים לתואר ראשון, שהוא מדגם מייצג של הסטודנטים לתואר ראשון בישראל באוניברסיטאות, מכללות אקדמיות ומכללות לחינוך. אחד הממצאים הבולטים במחקר הוא שכ־40% מהסטודנטים, יהודים וערבים כאחד, אומרים שהם נמנעים במידה רבה משיחות על פוליטיקה עם סטודנטים אחרים.
זה נתון שצריך להטריד אותנו לא פחות מאירועים של עימות גלוי. אנחנו רגילים לזהות קמפוס מתוח כאשר יש הפגנה, תלונה או ויכוח שמתפרץ בכיתה. אבל קמפוס שקט אינו בהכרח קמפוס בטוח. לפעמים השקט מעיד על כך שאנשים למדו שעדיף לא לדבר.
השתיקה הזאת אינה מתקיימת בחלל ריק. כבר היום 19% מהסטודנטים הערבים אומרים שבמידה גבוהה יש מצבים בקמפוס שבהם הם מסתירים חלק מהזהות הלאומית, התרבותית או החברתית שלהם, לעומת 8% מהסטודנטים היהודים. רק 37% מהערבים מרגישים במידה גבוהה שזהותם מתקבלת במוסד, לעומת 63% מהיהודים.
לכן הבחירות אינן נכנסות למרחב ניטרלי. הן פוגשות קמפוס שבו קבוצות שונות מגיעות עם חוויות שונות מאוד של זהות, קבלה וביטחון להביע את עצמן.
הפער הזה מתחדד כאשר שואלים ישירות על תקופת הבחירות. 22% מהסטודנטים הערבים חוששים במידה גבוהה מאלימות שתופנה כלפי הקבוצה שלהם בקמפוס בתקופת הבחירות, לעומת 11% מהיהודים. 20% חוששים שהיחס אליהם יושפע מהזהות הקבוצתית שלהם, לעומת 12% מהסטודנטים היהודים.
חשוב לדייק כאן: רוב הסטודנטים אינם מדווחים על חשש גבוה. אבל הפער בין הקבוצות משמעותי. עבור חלק לא מבוטל מהסטודנטים הערבים, מערכת הבחירות אינה רק ויכוח על מפלגות ומדיניות. היא מעלה שאלה אישית מאוד: האם בתקופה הזאת יסתכלו עליי אחרת בגלל מי שאני?
וזה אולי אחד הדברים החשובים שמוסדות אקדמיים צריכים להבין. ההשפעה של מערכת בחירות על הקמפוס לא נמדדת רק במספר האירועים החריגים שמתרחשים בו. היא נמדדת גם בשאלה מי מרגיש חופשי לדבר, מי מעדיף לשתוק, מי חושש שהזהות שלו תשפיע על היחס אליו ומי מרגיש שהוא צריך להצניע חלק ממנה.
בהקשר זה עולה אחד הממצאים המעניינים ביותר במחקר. כאשר שאלנו סטודנטים מה הם מצפים שיקרה בתקופת הבחירות, מתגלה פער ברור בין הציפייה מהמוסד לבין הציפייה מהמרצים.
43% מהסטודנטים בכלל המדגם מביעים במידה גבוהה ציפייה שהמוסד יעודד שיח מכבד סביב נושאים שעולים בתקופת הבחירות. לעומת זאת, רק 20% חושבים במידה גבוהה שמרצים צריכים לעודד שיח על הבחירות בכיתות. זה מסר חשוב. הסטודנטים אינם אומרים: תכניסו יותר פוליטיקה לכל שיעור. הם אומרים משהו אחר: אל תשאירו אותנו לבד עם הפוליטיקה שכבר נכנסת לקמפוס.
מכאן נגזרת אחריות מוסדית ברורה: להיערך מראש ולא רק להגיב למשבר, לקבוע כללים ברורים לשיח, לוודא שיש כתובות מוכרות לפנייה במקרה של פגיעה, לזהות סימנים מוקדמים של הימנעות, שתיקה והתרחקות בין קבוצות, וליצור מראש מרחבים בקמפוס שבהם ניתן לקיים שיח פוליטי בצורה בטוחה. יש לכך חשיבות מיוחדת משום שרק 15% מהסטודנטים הערבים מרגישים במידה גבוהה שכבר היום יש בקמפוס מקום לשיח מורכב על זהויות שונות, לעומת 36% מהסטודנטים היהודים.
חשוב גם לזכור שדיון על הבחירות יכול להיכנס לכיתה – מבחירה של המרצה או פשוט כחלק מהתפתחות טבעית של השיח – וזה בסדר גמור. המטרה אינה למנוע דיונים כאלה, אלא לתת למרצות ולמרצים כלים לנהל אותם: לאפשר מחלוקת, לשמור על גבולות השיח, ולדעת גם מתי וכיצד לעצור כאשר הדיון מסלים.
לכן ההיערכות לבחירות אינה צריכה להסתכם ברשימת איסורים ובניסיון למנוע את האירוע הבא. מוסדות יכולים גם לחזק באופן אקטיבי את התשתית שמאפשרת לקמפוס לעבור תקופה מקוטבת: מפגש חיובי, עבודה ולמידה משותפת, תחושת הוגנות, קבלה של זהויות שונות ואמון בכך שהמוסד יפעל כאשר מתרחשת פגיעה.
בסופו של דבר, אוניברסיטאות ומכללות אינן יכולות לשלוט בשיח של מערכת הבחירות בישראל. הן גם אינן צריכות לנסות להוציא את הפוליטיקה משערי הקמפוס. אבל הן כן יכולות להחליט איזה קמפוס יפגוש את מערכת הבחירות.
האתגר אינו לייצר קמפוס ללא מחלוקת. האתגר הוא לייצר קמפוס שמסוגל לשאת מחלוקת מבלי שהיא תהפוך לפחד, להדרה או לשתיקה; קמפוס שבו אפשר להחזיק בעמדות שונות מאוד ועדיין להרגיש שייכים לאותו מרחב אקדמי. ובעיקר - קמפוס שבו אף סטודנטית או סטודנט אינם צריכים לבחור בין הזהות שלהם, האפשרות להשמיע את קולם ותחושת השייכות שלהם למוסד.
ד"ר מאיה דה פריס היא ראש תחום אקדמיה במרכז אקורד באוניברסיטה העברית
