ריאיון
"התקן של מטפלת על 11 ילדים הוא מזעזע, בניגוד לכל היגיון"
מנכ"לית ויצו היוצאת מירה מינס אומרת ש"מבחינת המדינה, הילדים נולדים בגיל 3. קשה למצוא נושאים שנדחקים לתחתית סדר העדיפויות יותר מהגיל הרך". היא מספרת ש־500 מעונות יום נסגרו בגלל הנטישה ההמונית של המטפלות • וכמייסדת נבחרת הדירקטורים שחציה נשים, מסבירה למה היא מתנגדת לביטוי תקרת הזכוכית
המנכ"לית היוצאת של ויצו מירה מינס, האם ישראל משקיעה מספיק בגיל הרך?
"אני לא מצליחה להבין את הפער בין היחס הפרטי לתינוקות – ליחס הציבורי. כשיש לנו תינוק בבית, הוא הדבר הכי חשוב, רגיש וזקוק להגנה וכולם מבינים שזה הזמן החשוב ביותר להשקיע בהתפתחות שלו. אבל קשה למצוא נושאים שנדחקים לתחתית סדר העדיפויות יותר מהגיל הרך. אני חושבת שהמדינה בכלל לא מסתכלת על עולם הגיל הרך כאילו זה משהו שלה, וזה מוזר. כשהגעתי לוויצו הפער הזה השאיר אותי המומה. אני לא מצליחה להבין את זה".
במה ההתעלמות הזו באה לידי ביטוי?
"מלבד סבסוד שכר הלימוד לשיעור מסוים מההורים, המדינה לא מבינה שהחינוך לגיל הרך הוא באחריותה, היא צריכה להכניס את היד לכיס ולתקצב".
העברת המעונות לאחריות של משרד החינוך לא עשתה שינוי?
"המדינה עשתה צעד נכון כשהעבירה את האחריות לגיל הרך ממשרד העבודה למשרד החינוך. מאוד קיווינו שהצעדים הבאים יהיו לדאוג למטפלות־מחנכות לשכר ולתנאי העבודה ולמיצוב גבוה יותר של המקצוע. מה שקורה בפועל זה שיש נטישה המונית של מטפלות ומחסור בכוח אדם וההזנחה הזאת של ענף הגיל הרך פוגעת בכל המשק. 500 מעונות נסגרו בשנים האחרונות בעיקר בגלל מחסור במטפלות. מי שמשלמות את המחיר אלה אימהות שנאלצות להישאר בבית עם התינוקות".
איך זה צריך היה להיראות?
"המדינה חייבת להסתכל על הגיל הרך כעל תשתית לאומית. מבחינת המדינה הילדים נולדים בגיל 3. יש רגולציה עד גיל 3 אבל אין תקציב של המדינה, ואין אחריות. אבל ילדים לא נולדים בגיל 3. במצב הזה אין מה להתפלא שהמטפלות־מחנכות נוטשות".
משהו השתנה בשנים האחרונות?
"הצלחנו לשים את הנושא על סדר היום עד שאפילו קמפיינים פוליטיים הציגו רפורמות לגיל הרך אבל עד עכשיו אלה מילים שאין להן כיסוי. ב־2024 הממשלה קיצצה 300 מיליון שקל מתקציב החינוך. 200 מיליון שקל היו מהגיל הרך. עד שנתנו תקציב לגיל הרך, זה המקום הראשון שקיצצו".
איך פותרים את בעיית המחסור במטפלות?
"בוא נתחיל בזה שהן יפסיקו לנטוש. צריך לטפל בשכר שלהן ובתדמית המקצועית ולייצר להן מסלולים של הכשרה, כולל השכלה אקדמית. אנחנו בוויצו פתחנו מסלול לתואר ראשון למטפלות כדי להפוך את המקצוע לאטרקטיבי יותר".
מה אומרים לכן מקבלי ההחלטות?
"היתה פגישה של כמה נציגים של הארגונים שמפעילים את מעונות היום עם אחד משרי החינוך. ניסינו להבין איך יכול להיות שמזניחים ככה את החינוך לגיל הרך. התשובה שקיבלנו היתה 'אנחנו ננסה לעזור לכם'. ברגע ששר חינוך אומר 'לעזור לכם' זה מספר את כל הסיפור.
"יש תפיסה שהחינוך לגיל הרך שייך לארגונים שמפעילים את המעונות ורק כשהילד מגיע לגיל 3 – ברוך הבא למערכת החינוך.
"אולי אחת הסיבות לכך שדברים לא מתקדמים היא שהיום הטיפול בגיל הרך מפוצל בין ארבעה משרדים: החינוך, העבודה, הרווחה והאוצר, ואין משרד מובהק שאחראי".
התקינה במעונות סבירה?
"התקן היום זה מטפלת לשישה תינוקות עד גיל שנה, מטפלת לתשעה ילדים בגיל שנה עד שנתיים ומטפלת ל־11 תינוקות משנתיים עד 3. יש תהליך של לנסות לשפר את התקינה ולהוריד תינוק מהתקן לכל שכבת גיל. יחסית ל־OECD, ויחסית לכללי ההיגיון – זו תקינה מזעזעת. איך המספרים האלה עולים על הדעת?".
יש מספיק מעונות יום בישראל?
"אין. כאמור, 500 מעונות נסגרו בעיקר בגלל המחסור בכוח אדם, שהוא בלתי אפשרי. אם יש 150 אלף ילדים במעונות המפוקחים, זה אומר שיש לא מעט תינוקות בבתים ולא מעט תינוקות במסגרות קטנות לא מפוקחות. כרגע אין סיבה לעודד הורים להוציא את הילדים למעון, כי אין מספיק מעונות".
השיטה של ארגונים שמנהלים מעונות יום לא מעודדת את המדינה להתנער מאחריות?
"העברת האחריות לארגונים לא תחזיק לאורך שנים. אני גם מרגישה שהסבלנות של הארגונים להשתמטות של המדינה מהאחריות לגיל הרך הולכת ופוקעת. ממשלת ישראל תצטרך להבין שזו לא שיטה ותצטרך לקחת אחריות. יכול להיות שהעיריות צריכות לקחת את האחריות כמו בגני הילדים והן יעזרו בארגונים. אבל גם אז המדינה תצטרך להכניס את היד לכיס ולמצוא תקציבים".
אנחנו כבר בספטמבר, עדיין אין מבחנים להנחות במעונות והורים משלמים שכר לימוד מלא.
"זו שערורייה שבאמצע חודש ספטמבר 80 אלף משפחות שצריכות את הסבסוד לא יודעות כמה הנחה הן יקבלו. השיטה שכל שנה מחדש שר העבודה צריך לחתום על המבחנים צריכה להשתנות. בשנה שעברה עד סוף דצמבר הם לא ידעו".
את מתעלמת מזה שלוקחים את ההורים בני ערובה של האברכים המשתמטים.
"אני לא זוכרת שנה שבה המבחנים פורסמו בזמן. כל פעם יש סיבה אחרת לעיכוב ועכשיו זה החרדים. בסוף זה חלק מההתייחסות הממשלתית לגיל הרך, כאילו כל חלק בדבר הזה של הגיל הרך הוא רעוע. כל המעטפת הממשלתית לגיל הרך רעועה".
איך משפיעים משברים כמו המלחמה והקורונה על ארגונים כמו ויצו?
"במלחמה וגם בקורונה אין קשב ממשלתי ואין תקציבים. כל הקשב הולך לצרכים ביטחוניים. היו בקורונה ובמלחמה ימים שבהם הצבעים של מה מותר לפתוח, צהוב, אדום כתום – השתנו שלוש פעמים ביום, כן פותחים, פותחים בקפסולות, פותחים רק מעון עם מרחב מוגן. לפעמים יש סתירה בין פיקוד העורף למשרד החינוך ולרשות המקומית. ואנחנו צריכים ליצור להורים ודאות בכאוס ופונים לרגולטורים ואין קשב. זו רק דוגמה אחת".
אז בואי תתני עוד אחת.
"פתחנו במלחמה את השערים של כפרי הנוער שלנו כמרכזים לאוכלוסיות מפונות. ויצו לא יימנע מלשכן אותם כי צריך תקציבים, אז אתה מוצא תקציבים מהמקורות הפנימיים שלך. לוויצו יש גב חזק מאוד של 38 פדרציות של נשים בעולם. הייתי צריכה עזרה של המשרדים הרלבנטיים אבל למדינה אין קשב. יש כאוס".
אתן מפעילות מרכזים למניעת אלימות במשפחה. מורגשת עלייה במלחמה?
"בוא נתחיל בנתוני השגרה. יש בישראל 200 אלף נשים שחיות במעגל של אלימות כלשהי, פיזית, מילולית, נפשית, כלכלית. אם זה 200 אלף נשים אז זה גם 200 אלף גברים ו־600 אלף ילדים, כלומר מיליון איש שחיים בבית שיש בו אלימות. כשנכנסתי לוויצו לפני חמש שנים וחצי נדהמתי מהיקף התופעה. זו מגפה".
ומה אפשר לעשות שלא נעשה?
"אחד הדברים שאנחנו בוויצו מעודדות זה שתהיה מודעות במקומות העבודה. כמו שמעודדים שכנים לא להתעלם, אנחנו מעודדות מעסיקים לא להתעלם. אם נשים חוות אלימות, זה גורם לחוסר תפקוד ואי רציפות בהגעה לעבודה וחוסר יכולת להחזיק מעמד בעבודה ומשפיע על הביצועים. אנחנו עושות הכשרות למנכ"לים ומנהלות משאבי אנוש, לשים לב לסימנים ולנסות לעזור ולהכווין את העובדות למקומות שמסייעים".
ואיך משפיעה המלחמה?
"יש עלייה במספר הנשים שנרצחו. רק עד החודש נרצחו 24 נשים בתוך המשפחה והשנה עוד לא הסתיימה. יש יותר שימוש בנשק חם ועלייה באלימות כלפי ילדים. המדינה צריכה להכריז על מצב חירום לאומי כדי לעצור את ההסלמה בנושא של אלימות נגד נשים. הרבה מהמקרים לא מדווחים. גם בימים רגילים מאוד קשה להתלונן ויש חוסר אמון בממסד. כשיש משבר עולמי כמו הקורונה או משבר לאומי כמו המלחמה, אלה דברים שמצמצמים את הדיווחים, כי אישה אומרת לעצמה 'העולם עכשיו במגפה, מה אני עכשיו אדווח על הסטירה שקיבלתי'".
אבל יש כיום תוכנית רב שנתית לטיפול באלימות נגד נשים.
"התוכנית לא מוכיחה את עצמה. אנחנו לא רואים ירידה באלימות במשפחה. אין מספיק מקלטים לנשים נפגעות אלימות, אין מספיק תוכניות לטיפול בגברים אלימים, אין מספיק חקיקה שאוכפת על גברים אלימים ללכת לטיפול. חוק האיזוק האלקטרוני אומנם עבר אבל הביצוע מדשדש".
כסגנית מנהל רשות החברות הממשלתיות הקמת וניהלת בעשור הקודם את נבחרת הדירקטורים. היא מוכיחה את עצמה?
"הרעיון שעמד מאחורי נבחרת הדירקטורים היה להכניס דנ"א עסקי לניהול של החברות הממשלתיות. בפעם הראשונה, לא רק מי שמכיר שר או שרה יכול היה להתמנות. בנינו מאגר שקרא לבכירי המשק הישראלי להגיש מועמדות להיות דירקטורים בחברות הממשלתיות שמנהלות את חיינו. זה גם הפך את תהליך מינוי הדירקטורים למאוד שקוף".
זה לא טעות שלא עיגנו את נבחרת הדירקטורים בחקיקה? היא בסכנה?
"יש לנבחרת הדירקטורים אדנים משפטיים ותמיכה של משרד המשפטים שנותנים לה מעמד מאוד יציב. מהרגע שרעיון נבחרת הדירקטורים עלה, יש כל שנה כתבות שהנבחרת מתפרקת. בפועל בניתי וניהלתי כמה נבחרות והצלחנו למנות בתקופתי 450 דירקטורים מהנבחרת. כשעזבתי, 43% מהנבחרת היו נשים והיום 50%".
השר דודי אמסלם טוען שנבחרת הדירקטורים אליטיסטית ו"גם לעקרת הבית יש תובנות".
"אני מסתכלת אחרת על תפקיד הדירקטור ומה שנדרש ממנו. דירקטוריון זה לא מועדון חברתי. כשמדברים על החברות הממשלתיות הגדולות במשק, לא יעלה על הדעת שישבו שם אנשים לא מתאימים".
אפרופו קידום נשים, תקפת את הביטוי תקרת הזכוכית. למה?
"ברור שהמדינה וארגונים כמו ויצו צריכים להמשיך לפעול שנשים יגיעו לעמדות מפתח. אבל אני לא אוהבת את הביטוי תקרת הזכוכית כי כשאת חושבת שיש מעלייך תקרה את באופן אוטומטי הולכת נמוך כדי לא להיתקל. נשים לא הגישו מועמדות לנבחרת הדירקטורים כי הן חששו שלא יתקבלו ושהן לא יעמדו בקריטריונים, ואני תמיד אומרת 'מה אכפת לך לנסות'. אני כל החיים התעלמתי מתקרת הזכוכית".
ויצו
ארגון הנשים ויצו (ראשי תיבות באנגלית של ארגון נשים ציוני בינלאומי) פועל כבר 105 שנים ומפעיל בישראל כ־300 מסגרות חינוך ורווחה, ממעונות יום דרך כפרי נוער ועד מקלטים לנשים נפגעות אלימות. מחזורו השנתי כ־900 מיליון שקל, הוא מעסיק 6,000 עובדים ו־2,300 מתנדבות. בנוסף לפעילות החינוכית, הארגון פעל למען הגברת ייצוג נשים בתנועה הציונית וכיום בישראל, ובעשורים האחרונים למניעת אלימות נגד נשים
