מי ידאג לילדים שאין להם רשת ביטחון?
ב־27 באוקטובר נתייצב בקלפיות ונכריע מי ינהיג את מדינת ישראל בשנים הקרובות. מערכת הבחירות עוסקת, ובצדק, בביטחון, בכלכלה וביוקר המחיה. אבל יש שאלה נוספת שכל מפלגה שמבקשת את אמון הציבור צריכה להשיב עליה: מה היא מתכוונת לעשות למען הילדים והצעירים שאין להם עורף משפחתי?
עבור רוב הילדים בישראל, המשפחה היא רשת הביטחון הראשונה. גם כשמתרחש משבר או כשהמציאות בחוץ מתערערת, יש בדרך כלל מבוגר להתקשר אליו, בית לחזור אליו ומישהו שיישאר גם כשהכול מסתבך. לילדים ולצעירים ללא עורף משפחתי אין את שכבת ההגנה הזאת. כשהמערכת הציבורית אינה שם עבורם, אין בהכרח מישהו אחר שייכנס במקומה.
לכן הטיפול בהם אינו עוד סעיף בתקציב הרווחה. זו אחריות ישירה של המדינה. השנים האחרונות הפכו את האחריות הזאת לדחופה הרבה יותר. הקורונה קטעה מסגרות ורצפים טיפוליים והעמיקה בדידות ומצוקה. עוד לפני שהמערכת הספיקה להתאושש, הגיעה המלחמה והכניסה את החברה הישראלית לתקופה ממושכת של חרדה, אובדן וחוסר ודאות.
המשברים האלה אינם פוגעים בכולם באותה מידה. ילד שיש סביבו עורף משפחתי יכול להיפגע, אבל יש מי שינסה להחזיק אותו. ילד ללא עורף משפחתי נדרש להתמודד עם אותה מציאות לאומית קשה, לעיתים לצד משבר אישי עמוק, בלי המבוגר הקבוע שאמור להיות שם עבורו.
במציאות כזאת המדינה צריכה להיות יציבה יותר, לא פחות. היא צריכה להבטיח מסגרת שאינה נעלמת, קשר טיפולי שאינו מתחלף ללא הרף ומבוגרים משמעותיים שמסוגלים ללוות ילד לאורך זמן. עבור הילדים האלה, רצף טיפולי הוא במידה רבה תחליף לרצף המשפחתי שאין להם.
אלא שדווקא האנשים שאמורים להבטיח את הרצף הזה נמצאים תחת עומס ושחיקה מתמשכים. עובדות ועובדים סוציאליים, לצד צוותי הטיפול והחינוך, הם אלה שפוגשים את הילד ברגעים הקשים ביותר. מבחינתו, “מערכת הרווחה” אינה משרד ממשלתי או תוכנית עבודה. היא העובדת הסוציאלית שעונה לטלפון, המדריכה שנמצאת איתו בלילה ואיש הצוות שמבחין שמשהו השתנה.
כאשר קשה לגייס אנשי מקצוע, לשמר אותם והתחלופה גבוהה, זו אינה רק בעיית כוח אדם. ילד שכבר חווה חוסר יציבות נדרש פעם נוספת להיפרד, לבנות אמון מחדש ולספר את סיפורו לאדם חדש. אי אפשר לדרוש ממערכת הרווחה לתפקד כחדר המיון החברתי של ישראל, ובאותה נשימה לתקצב ולתפעל אותה כאילו היא שירות משני.
גם כלכלית, זו מדיניות קצרת רואי. מצוקה אינה נעלמת משום שלא נמצא לה תקציב. כשהמענה אינו מגיע בזמן, הבעיה עלולה להפוך עמוקה, מורכבת ויקרה יותר. השקעה בטיפול, בחינוך, בליווי וביציבות היום יכולה למנוע נשירה, הידרדרות למצבי קצה ותלות גדולה הרבה יותר במערכות הציבוריות בעתיד.
הדבר בולט במיוחד אצל צעירים שיוצאים לחיים הבוגרים ללא משפחה. רוב הצעירים בישראל ממשיכים להישען על הוריהם הרבה אחרי גיל 18 — בדיור, בלימודים, בהתנהלות כלכלית וברגעי משבר. דווקא ממי שאין להם הורים להישען עליהם אנחנו מצפים לא פעם להפוך לעצמאיים מהר יותר מכולם. האחריות של המדינה כלפיהם אינה יכולה להסתיים ביום שבו החוק מגדיר אותם כבוגרים. היא צריכה להימשך עד שיש להם סיכוי אמיתי לעמוד בזכות עצמם.
אחרי השנים שעברנו, כבר ברור שחוסן לאומי אינו נבנה רק ממערכות הגנה ומיגון. הוא נבנה גם מהיכולת של חברה להחזיק את מי שנפגעו בתוכה ולאפשר להם לחזור למסלול חיים. שירותי הרווחה אינם חסד שהמדינה מעניקה לחלשים. הם חלק מהתשתית שמאפשרת לחברה כולה להיות חזקה יותר.
לכן מערכת הבחירות צריכה לעסוק גם בשאלה מה המדינה מתחייבת לעשות בפועל. לא די בהבטחה כללית “לחזק את הרווחה”. נדרשת תוכנית לאומית לשיקום נזקי הטראומה והמצוקה בקרב ילדי ישראל, שתבטיח מענה מתמשך ולא פתרונות זמניים. נדרש מהלך רחב לחיזוק העובדות והעובדים הסוציאליים, בתנאים שיאפשרו לגייס אנשי מקצוע, לשמר אותם ולעצור את השחיקה והעזיבה. ונדרש תקצוב מובטח וארוך טווח לילדים ולצעירים ללא עורף משפחתי, לרבות חיזוק צוותי הטיפול והחינוך שנמצאים לצדם מדי יום והבטחת רצף של טיפול וליווי גם בדרך לחיים עצמאיים.
אלה אינן דרישות של מגזר כזה או אחר. זו בחירה בסדר עדיפויות. המדינה יכולה להמתין עד שילד במצוקה יהפוך למקרה קצה שדורש התערבות יקרה ומורכבת, או להשקיע בו בזמן שבו עדיין אפשר לשנות את מסלול חייו.
אחרי שנים במערכות הרווחה אני יודעת שלא חסרים בישראל ידע מקצועי או אנשים מסורים. רבים מהפתרונות כבר מוכרים. מה שחסר הוא החלטה לאומית לתת להם את המשקל הראוי בתקציב ובסדר העדיפויות.
ב־27 באוקטובר נבחר את מי שיקבעו את התקציבים ואת סדרי העדיפויות של השנים הבאות. כדאי לשאול אותם עוד לפני שניכנס לקלפי: מה אתם מתחייבים לעשות עבור הילדים שהמדינה היא רשת הביטחון האחרונה שלהם?
הם עצמם עדיין אינם יכולים להצביע. דווקא משום כך האחריות היא שלנו.
נלי גבע היא מנכ”לית כפרי ילדים אס או אס, ולשעבר ממובילי התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון (360), ובעלת ניסיון ניהולי בכיר במערכות הרווחה
