רוצים להנהיג את המדינה? צאו קודם מהמכונית
בימים האלה מסתובבים ברחבי הארץ מי שמבקשים להנהיג אותה. הם נוסעים לקריית שמונה ולבאר שבע, לירושלים, ליישובי העוטף ולערי המרכז. פוגשים תושבים, לוחצים ידיים, מצטלמים, מקשיבים, מבטיחים. ונוסעים הלאה. כמעט תמיד במכונית.
זה אולי נשמע כמו פרט שולי, אבל הוא לא. כי הדרך שבה אתה נע במרחב קובעת במידה רבה גם את מה שאתה מסוגל לראות בו. מי שנוסע ממקום למקום במכונית לא מחכה לאוטובוס שאיחר. לא עומד בתחנה בלי צל באוגוסט. לא מנסה להגיע בערב מיישוב בצפון לבית חולים. לא יורד מהרכבת ומגלה שאין דרך סבירה להשלים את הקילומטרים האחרונים. וכך אנחנו עלולים לקבל שוב דור של נבחרי ציבור שמדבר על תחבורה ציבורית, אבל כמעט אינו משתמש בה.
אבל התחבורה היא רק סימפטום. בנסיעות האלה ברחבי הארץ הם רואים את מה שכולנו רואים: כניסות לערים שהפכו לרצף של כבישים, שלטים, גדרות וחניונים. מדרכות שבורות. עצים שנכרתו או נגזמו בברוטליות, תחנות אוטובוס שנראות כאילו מישהו תכנן אותן בלי להעלות על דעתו שאדם אמיתי יצטרך לעמוד בהן. שכונות חדשות שבהן קודם תכננו את תנועת המכוניות ורק אחר כך נזכרו שבני אדם אמורים לחיות שם.
הם רואים את הכיעור. אבל כמעט אף אחד לא מדבר עליו. אולי משום שבישראל התרגלנו לחשוב שתכנון הוא עניין לאדריכלים, ויופי הוא מותרות. שיש לנו דברים דחופים יותר לעסוק בהם: ביטחון, כלכלה, בריאות, חינוך. זו טעות. המרחב שאנחנו חיים בו הוא תשתית של החיים עצמם.
הגאוגרפית הקנדית לסלי קרן כותבת בספרה Feminist City על עיר שנבחנת לא רק ביכולת שלה להעביר אנשים במהירות ממקום למקום, אלא ביכולת שלה לאפשר חיים. היא מסתכלת על העיר דרך חיי היומיום: מי הולך ברגל, מי מטפל בילדים, מי סוחב קניות, מי מפחד ללכת לבד בלילה, מי זקוק לספסל, לשירותים ציבוריים, לצל או לתחבורה שאפשר באמת לסמוך עליה. זו אינה עיר "לנשים". זו פשוט עיר שרואה בני אדם.
וינה הבינה את זה כבר לפני עשרות שנים. היא הכניסה לתכנון העירוני הסתכלות על חיי היומיום ועל הצרכים השונים של המשתמשים בעיר. מדרכות, תאורה, תחבורה ציבורית, מרחקים, ספסלים, שטחים ירוקים שאינם שם קישוט, הם התכנון.
ובישראל של היום יש לכך משמעות עמוקה עוד יותר. אנחנו חברה פצועה. מאז 7 באוקטובר אנחנו מדברים, בצדק, על טראומה ועל הצורך העצום בטיפול נפשי. אבל כמעט איננו שואלים לאיזו סביבה אנחנו שולחים את האנשים אחרי הטיפול.
אדם יכול לצאת מפגישה עם פסיכולוג ולחזור מיד לשעתיים בפקק. לרעש. לצפירות. לכביש מסוכן. לשכונה שאין בה מקום נעים ללכת אליו ברגל. מובן שמרחב יפה לא מרפא פוסט טראומה. אבל גוף ונפש אינם מפסיקים להגיב לסביבה ברגע שיוצאים מחדר הטיפולים.
יש הבדל בין חיים בתוך מרחב רועש, כאוטי, מוזנח ומאיים לבין חיים במקום שיש בו עצים, הליכה, סדר, נגישות, תחושת ביטחון, מפגש אנושי ויופי. ויש גם משהו עמוק יותר.
כשמדינה משקיעה במרחב הציבורי היא אומרת לאזרחיה: החיים שלכם מחוץ לדלת הבית חשובים לנו. לא רק מי שיכול לקנות בית עם גינה, מכונית גדולה וחניה פרטית זכאי לסביבה טובה. גם ילד שהולך לבית הספר, אישה שמחכה לאוטובוס, קשיש שיורד לקנות לחם ואדם שאין לו שום מרחב פרטי מלבד הדירה שלו זכאים לעיר שמתייחסת אליהם בכבוד.
לכן תכנון הוא גם שאלה של צדק. ואולי דווקא עכשיו, כשכל כך הרבה פוליטיקאים מסתובבים בארץ ומבקשים מאיתנו לתת להם את המפתחות למדינה, כדאי לבקש מהם דבר פשוט: צאו לרגע מהמכונית. סעו באוטובוס. לכו מתחנת הרכבת למרכז העיר. שבו חצי שעה בכיכר בעיר שאינה תל אביב. ותסתכלו. כי לפני שאתם מבטיחים לנו איזו מדינה תבנו כאן, כדאי שתראו סוף סוף את המדינה שכבר בנינו.
מדינה פצועה זקוקה לא רק לממשלה שתדע להגן עליה. היא זקוקה גם לממשלה שתדע איך לעזור לה לחיות.
אדריכלית אורנה אנג'ל היא יו"ר התאחדות האדריכלים בישראל
