האם בשעת החירום הבאה אנשים עם מוגבלות יישארו שוב מאחור?
במהלך מבצע ״עם כלביא״, כמעט שלא יצאתי מהבית. וזה לא מתוך חרדות, או צורך להיצמד לחדשות. כאדם עם שיתוק מוחין - גם אם נדרשתי, למשל, לצאת לקניות - לא היתה לי הפריבילגיה ״להיתפס״ לא מוכנה. המקלט הקרוב אינו נגיש; המיגונית החדשה שנראית מצוין מבחוץ - הופכת לבלתי שמישה בשל מדרגה; והמרחק למרחב מוגן “מותאם” - ארוך מכדי להגיע אליו בזמן.
החודש שמעתי מפי חבר כנסת: “אז מה אם נשארת חודש בבית? יש פעמים שזה מה שנדרש”. משפט אחד שממחיש עד כמה נמוך מדורגת הזכות הבסיסית לביטחון עבור אנשים עם מוגבלות במדינה.
בשבועות האחרונים שוב נרשמת מתיחות ביטחונית: חילופי ירי ברצועת עזה ובסוריה, לצד תקיפות בלבנון - וזה עוד לפני שכללנו תרחיש סביר להתנגשות נוספת בין ישראל ואיראן בעתיד הקרוב. אלו כבר אינן תקריות נקודתיות; במציאות הישראלית של 2025, השאלה כבר איננה ״האם״, אלא ״מתי״. ואם יש לקח אחד שאסור לשכוח מהשנתיים האחרונות, הוא שבכל הנוגע להיערכות ולתפעול בזמן חירום - אנשים עם מוגבלות משלמים את המחיר הכי גבוה.
מאז פרוץ מלחמת ״חרבות ברזל״ נוספו למעגל המוגבלות כ-20,000 איש - פצועים מכוחות הביטחון, רבים מהם עם פגיעות פיזיות קבועות או מורכבות. לצדם, אלפים נוספים מהחזית האזרחית: חלק נפצעו כבר ב-7 באוקטובר, ואחרים לאורך החודשים הארוכים האחרונים. אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות בישראל גדולה מלכתחילה - כ-1.7 מיליון איש - והיא רק ממשיכה לגדול בקצב שלא הכרנו.
ובכל זאת, בשעת חירום, המציאות מספרת סיפור אחר: לפי דו״ח מבקר המדינה, 71% מהפונים לרשויות המקומיות מתוך ״האוכלוסיות המיוחדות״ דיווחו שהרשות לא הצליחה לספק מענה. עוד עולה מהדו״ח כי למרות חיוב חוקי, רק חלק קטן מהרשויות השלימו את הנגשת מבני הציבור והמקלטים, ורבות ביקשו דחייה עד 2026. זהו לא פער נקודתי ולא תקלה טכנית - זהו כשל מערכתי.
לרגל יום המודעות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, נוספו גם ממצאים עדכניים וחמורים: תקנות הנגישות לשעת חירום - היו אמורות להיות מתוקנות כבר ב-2006, ומתעכבות כמעט שני עשורים. התקנות לפינוי וקליטת אנשים עם מוגבלות - אושרו כבר ב-2022, אך כמעט שלא יושמו בפועל. וגם תקנות ״הצרכים החיוניים״ - שנועדו לקבוע מהו סל השירותים המינימלי לאדם עם מוגבלות בעת חירום - היו אמורות להיכתב ב-2018, וכמובן, עדיין אינן קיימות.
בדיקת מבקר המדינה בחמש רשויות העלתה כי לא היה קיים מאגר נתונים מדויק של תושבים הזקוקים לסיוע מיידי; בחלק מהרשויות לא היה גנרטור ציבורי לתלויים במכשור רפואי; ובאחרות - בתי ספר ששימשו כמקלט המוני לא עמדו בתקנות. במדינה שבה חיים למעלה ממיליון וחצי אנשים עם מוגבלות, חוסר הנגישות בחירום הוא פגיעה ישירה בזכות לחיים - ומובן שזה עלול לעלות בחיים של כולנו.
העדויות מהשטח משלימות את התמונה העגומה: אנשים עם מוגבלות בניידות לא פונו בכלי רכב מותאמים; מטפלים סיעודיים לא הוכרו כחלק מהזכאים להתפנות; אנשים על הרצף או עם מוגבלות חושית נאלצו לשהות זמן רב במרחב רועש וצפוף; ואנשים עם מוגבלות נפשית נאלצו להתמודד עם אזעקות מרובות שהפכו עבורם לטריגר משמעותי. פיקוד העורף גלגל את האחריות לרשויות; הרשויות הסבירו שאין תקציב. בשורה התחתונה - כשזה מגיע לאנשים עם מוגבלות, האחריות עדיין ״נופלת בין הכיסאות״, ואלו לא כיסאות גלגלים.
ובכל זאת, ישנה גם בשורה חיובית: הפתרונות קיימים - ורבים מהם פשוטים ליישום: הגדרת האחראי להנגשה מלאה של מקלטים ומיגוניות; הכשרות חובה לעובדי רשויות ולמוקדי חירום; מיפוי יזום של תושבים עם מוגבלות; והשלמת כל התקנות והחוקים הנדרשים. ובעיקר, בראש ובראשונה - שילוב של אנשים עם מוגבלות בשולחנות קבלת ההחלטות. ״לא עלינו בלעדינו״ זו איננה רק סיסמה - זו הדרך היחידה לתכנן מדיניות שפוגשת את המציאות - ולא רק כותבת אותה מלמעלה.
שעת החירום הבאה תגיע. השאלה היחידה היא האם הפעם המדינה תבחר לראות את האנשים שנותרו שקופים בסבבים הקודמים. אם גם הפעם הם יישארו מאחור, זו לא תהיה תקלה - זו תהיה החלטה. ובמדינה שבה מצבי חירום הם חלק מהשגרה, זו החלטה שאסור לקבל אותה.
שון יורמן היא חברת רשת ״לינק 20״ מבית שותפויות אדמונד דה רוטשילד
