הבריחה מחריפה: ישראל איבדה מעל 500 רופאים בשנתיים - פי 5 מהקצב הרגיל
לפי מחקר של אוניברסיטת תל אביב, בשנים 2024-2023 נגרעו 255 רופאים בממוצע כל שנה, זאת לעומת ממוצע שנתי של 54 בתקופה שלפני הקורונה; ההערכות הן שב-2025 עזבו מעל 400 רופאים; הכירורגים בולטים מבין העוזבים; "הסכנה האמיתית טמונה ביציאה משיווי המשקל, והחשש שמספרי ההגירה ימשיכו לעלות", כותבים החוקרים
לפני שבוע בדיוק התפרסם נתון שהיה צריך להדליק נורה אדומה במערכת הבריאות: כרבע (24%) מהרופאים המומחים המועסקים בבתי החולים הציבוריים בישראל נמצאים לקראת גיל פרישה. בחלק מהמקצועות התמונה חריפה הרבה יותר ומדובר בכמעט מחצית מהמומחים ברפואה פליאטיבית ובפרמקולוגיה קלינית שמתקרבים לגיל פרישה, כשליש בכירורגיית ילדים ובגריאטריה ו־28% באונקולוגיה.
כעת מגיע נתון נוסף שמשלים את התמונה לרעה: הרופאים אינם נגרעים ממלאי כוח האדם רק דרך הפרישה. הם גם עוזבים את ישראל, ובקצב שהלך וגדל מאז הקמת הממשלה האחרונה בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו. מחקר חדש של פרופ' איתי אטר, פרופ' ניתאי ברגמן ודורון זמיר מאוניברסיטת תל אביב מראה כי ב־2023 וב־2024 איבדה ישראל נטו 509 רופאים - כלומר מספר הרופאים שעזבו בניכוי אלה שחזרו. מדובר ב־255 רופאים בשנה בממוצע. לשם השוואה, בשנים 2019-2010 עמד האובדן השנתי הממוצע על 54 רופאים בלבד. קצב הגריעה נטו גדל אפוא כמעט פי חמישה. יתרה מכך, 2024 היתה שנת השיא: 530 רופאים יצאו מישראל לתקופה ממושכת ורק 202 חזרו, כלומר התקבל מאזן נטו שלילי של 328 רופאים - יותר מפי שישה מהאובדן השנתי הממוצע בעשור הקודם.
ייתכן כי המספר 530 עלול להעניק תחושה שאין מדובר בכמות רופאים גבוהה וכי החוקרים מנסים ליצור סערה בכוס מים. הרי לפי משרד הבריאות, ב־2022 היו כ־20 אלף רופאים מומחים מועסקים בפועל בארץ, כאשר מספר הרופאים בעלי תואר מומחה הגיע לכ־25 אלף. הרי מדובר בכ־1.3% מהמומחים. גם החוקרים עצמם מדגישים כי רמת ההגירה הנוכחית כשלעצמה אינה איום על המשק הישראלי, אבל החשש שלהם הוא מהמשך המגמה ומהיווצרות מנגנון שבו הגירה נוספת מעודדת הגירה נוספת.
המספרים האלה משמעותיים דווקא משום שמערכת הבריאות הישראלית קטנה, מדובר במקרה קלאסי של "חיסרון לגודל". רופאים אינם יחידות ייצור אחידות שניתן להחליף זו בזו, ובתחומי רפואה מתקדמים המערכת נשענת לעתים על מספר קטן של מומחים ותת־מומחים שצברו ידע וניסיון במשך עשרות שנים. אובדן של רופא בכיר כזה אינו מסתכם במשרה אחת פחות. הוא עלול לגרוע יכולת טיפול ייחודית, להגדיל את העומס על קומץ המומחים שנותרו ולפגוע גם בהכשרת דור הרופאים הבא. בספרות המקצועית מכנים זאת "מסה קריטית" - מספר מינימלי של מומחים, מורים ומקרים קליניים שנדרש כדי לקיים תחום רפואי מתקדם.
לפי מחקר של כתב העת Health Policy שהתפרסם השנה, במדינות קטנות הפגיעות הזו גדולה במיוחד, משום שמלכתחילה מספר המומחים בכל תת־תחום קטן יותר. יתרה מזו, ארגון הבריאות העולמי מצא כי במדינות קטנות "בריחת מוחות רפואיים" מתגלה מוקדם יותר מאשר במדינות גדולות, שבהן למערכת יש יותר עומק והמחסור יכול להישאר סמוי זמן רב יותר.
3 סיבות לדאוג ממספר העוזבים ה"קטן"
ישנן שלוש סיבות מדוע גם מספר "קטן" של רופאים עוזבים צריך לעורר דאגה. ראשית כל, אי־תחליפיות: אונקולוג אינו מחליף רופא משפחה, שאינו מחליף מומחה להשתלות. ככל שיורדים לתת־התמחויות נדירות יותר, מספר הרופאים בתחום נעשה קטן מאוד.
הסיבה השנייה היא הון אנושי ספציפי: מומחה בכיר אינו רק ספק של שעות רפואיות. הוא יכול להיות מי שמבצע פרוצדורה נדירה, מנהל שירות, מקבל את המקרים הקשים ביותר או מחזיק ידע קליני שנצבר במשך עשרות שנים.
הסיבה השלישית היא אפקט המכפיל דרך ההכשרה: הספרות על בניית כוח אדם של תת־מומחים מדגישה שמספר קטן יחסית של תת־מומחים בכירים יכול להשפיע על מערכת שלמה דווקא משום שהם משמשים סגל ומכשירים את הדורות הבאים. לכן, האובדן שלהם הוא לא רק אובדן של התפוקה הרפואית שלהם היום, אלא גם פגיעה ביכולת לייצר מומחים למחר.
המשמעות האמיתית של הנתונים המטרידים על ההגירה מתבררת כשמחברים את המחקר של אוניברסיטת תל אביב לדו"ח השכר במערכת הבריאות שפרסם משרד האוצר בשבוע שעבר.
במונחים כלכליים, צריך להפסיק להסתכל רק על הזרם ולהתחיל להסתכל על המלאי - מספר הרופאים שמערכת הבריאות יכולה להעמיד בכל רגע נתון, והוא נבנה במשך שנים ארוכות. רופא מומחה אינו עובד שאפשר לגייס ולהכשיר בתוך כמה חודשים. לכן מערכת שבה חלק גדול מהמומחים מתקרב לפרישה, ובמקביל גדל מספר הרופאים שעוזבים לחו"ל, מתמודדת עם שני זרמי יציאה מאותו מלאי. המשוואה הבסיסית פשוטה: מלאי הרופאים גדל באמצעות רופאים חדשים ורופאים שחוזרים מחו"ל, ונשחק באמצעות פרישה והגירה. כרגע לפחות שני המשתנים בצד השלילי גדלים.
גם הרכב ההגירה מתחיל להשתנות. ב־2025-2023 כ־23% מהרופאים שעזבו היו בני יותר מ־45, לעומת כ־14% בעשור הקודם. החוקרים מדגישים כי שהייה ממושכת בחו"ל אינה בהכרח ירידה לצמיתות. רופאים יוצאים להשתלמויות, מחקר ותפקידים זמניים - וטוב שכך - וחלקם חוזרים. אלא שהחוקרים גם מציינים שכאשר משקלם של רופאים ותיקים ומנוסים בקרב העוזבים גדל, פחות סביר שכל התופעה מוסברת באמצעות הכשרה בחו"ל.
רופאים רבים כבר לא חוזרים
וזה מחזיר אותנו לצד השני של המשוואה: הרופאים החוזרים. ב־2016 הגיע מספר החוזרים לשפל היסטורי - כ־170 רופאים בלבד חזרו לישראל. מאז ועד 2020 מספר החוזרים זינק לכ־329 (שנת התפרצות מגפת הקורונה). ב־2021 המספר תיקן את עצמו אחרי פתיחת הגבולות וחזר ל־209 רופאים. ב־2023-2022 חזרו לישראל כ־235 רופאים בכל שנה, קרוב לממוצע של 2018-2017. אלא שב־2024 חזרו 202 רופאים בלבד - הרמה הנמוכה ביותר מאז 2016. לכן הסיפור אינו רק שיותר רופאים יוצאים מארץ, אלא שגם פחות חוזרים. הרי אחד ממנגנוני האיזון המסורתיים של המערכת - יציאה לחו"ל ולאחריה חזרה לישראל עם ידע וניסיון - נחלש בשנים האחרונות.
המספר הכולל של הרופאים שעוזבים מסתיר פערים גדולים בין המקצועות. ב־2025-2023 עזבו את ישראל 188 רופאים במקצועות הכירורגיים - כ־6% מכלל הרופאים בעלי הרישיון בתחומים אלה. הקבוצה כוללת 123 רופאים באורתופדיה, כירורגיה פלסטית, אורולוגיה, כלי דם ונוירוכירורגיה ועוד 65 בכירורגיה כללית, לב, חזה, ילדים וכירורגיית יד. כשתצטרכו להמתין חודשים כדי להשיג תור לאחד מהמומחים הללו, זיכרו כי אחת הסיבות לעיכוב היא שהם לא חוזרים.
שיעור עוזבים גבוה אף יותר נרשם בקבוצה הכוללת רפואת עיניים, עור ואא"ג: 116 רופאים, שהם 6.2% מבעלי הרישיון בתחומים אלה, עזבו בתוך שלוש שנים. עוד בעיה שכולנו נרגיש בעומס היא העוזבים בקרב הפנימאים: 215 רופאים עזבו את ישראל, 3.9% מבעלי הרישיון בתחום. במקצועות התומכים ובהם הרדמה, רדיולוגיה ופתולוגיה מדובר ב־98 רופאים, 3.9% מבעלי הרישיון בתחום; בפסיכיאטריה עזבו 51, שהם 3.2%; וברפואה דחופה ובטיפול נמרץ 39, שהם 4.7%. עוד 81 רופאי משפחה וקהילה עזבו.
ויש במחקר נתון מעניין נוסף: הקבוצה הגדולה ביותר במספרים מוחלטים היא דווקא רופאים ללא התמחות רשומה - 353 רופאים, כ־2.1% מהקבוצה. כלומר, אין כאן סיפור חד־ממדי של "בריחת מומחים". חלק גדול מהיוצאים נמצא, ככל הנראה, בשלבים מוקדמים יותר של הקריירה או לפחות אינו מופיע במאגר כבעל התמחות. במקביל, דווקא בכמה מהקבוצות המקצועיות המובהקות והקשות יותר להחלפה שיעורי היציאה גבוהים משמעותית.
וזה בדיוק המקום שבו טיעון "המסה הקריטית" מקבל בסיס אמפירי מתוך המחקר עצמו. 6% בתוך שלוש שנים אינם 6% מכלל הרופאים בישראל; הם 6% מתוך קבוצה מקצועית מסוימת. ככל שהמקצוע מפוצל לתת־התמחויות צרות יותר, גם הנתון הקבוצתי עלול להסתיר ריכוז גדול בהרבה בתחום מסוים. המחקר אינו מאפשר לדעת, למשל, כמה מתוך 188 הכירורגים הם מומחים בתחום נדיר מסוים או כמה מהם החזיקו בתפקידי מפתח, ולכן אסור להסיק שכבר נפגעה "מסה קריטית". אבל הוא בהחלט מראה שהיציאה מרוכזת במידה לא מבוטלת במקצועות שבהם יכולת ההחלפה מוגבלת.
תל אביב מובילה בפער
הבעיה נעשית חריפה יותר משום שבחלק מהמקצועות הכירורגיים והמומחים המערכת מתמודדת גם עם פרישה משמעותית של הדור הוותיק. כך, למשל, 36% מהמומחים בכירורגיית ילדים בבתי החולים מתקרבים לגיל פרישה. לא ניתן לחבר ישירות בין הגדרות המקצוע בשני הדו"חות, אבל הכיוון ברור: ההגירה אינה מתרחשת בחלל ריק אלא במערכת שכבר מתמודדת עם הזדקנות כוח האדם.
גם המפה הגיאוגרפית של הרופאים העוזבים אינה אחידה. בשנים 2025-2023 עזבו 429 רופאים שהתגוררו במחוז תל אביב, שהם 5.4% מהרופאים במחוז - השיעור הגבוה בישראל בשנים ההן. אחריו נמצאים מחוזות חיפה עם 190 עוזבים, שהם 3.7% מהרופאים במחוז; ירושלים עם 132, 3.3%; המרכז עם 290, 3.1%; הדרום עם 125, 3%; והצפון עם 182 עוזבים, כ־2.5%. שיעור העזיבה הנמוך ביותר יחסית הוא ביהודה ושומרון - כ־1.5% - נתון שעשוי לרמוז על סיבת העזיבה (אלמנט שאינו מופיע בדו"ח).
הפער בין תל אביב לצפון משמעותי: שיעור היציאה בתל אביב גבוה ביותר מפי שניים מזה שבצפון. המחקר אומנם מסווג את הרופאים לפי מקום מגוריהם, לא לפי בית החולים או המרפאה שבהם הם עובדים. ועדיין, הפער הגיאוגרפי עצמו מעניין מאוד. הוא מצביע על כך שהנטייה לצאת לחו"ל גבוהה במיוחד בקרב אוכלוסיית הרופאים המתגוררת במטרופולין תל אביב.
פרופ' איתי אטר, מעורכי המחקר. מספר הרופאים החוזרים נמוך
(צילום: טל שחר)
שני הפילוחים (התמחות וגיאוגרפיה) מחדדים מדוע המספר הכולל של הרופאים העוזבים אינו מספיק כדי להבין את התופעה. ההגירה אינה מדגם אקראי של הרופאים בישראל: שיעורי היציאה שונים מאוד בין מקצועות ובין אזורים, ובמקביל גדל משקלם של רופאים מבוגרים יותר בקרב העוזבים. לכן השאלה החשובה למערכת הבריאות אינה רק כמה רופאים היא מאבדת, אלא איזה הון אנושי היא מאבדת. 100 רופאים צעירים ללא התמחות, 100 רופאי משפחה ו־100 כירורגים ותיקים הם אותו מספר במאזן ההגירה - אבל הם אינם אותו אובדן מבחינת מערכת הבריאות.
בשורה התחתונה, ישראל מאבדת את כוח האדם הרפואי בשני שלבים שונים של "פס הייצור": רופאים שעוזבים לפני שהפכו למומחים, ומומחים שעוזבים אחרי שהמדינה והמערכת כבר השקיעו שנים בהכשרתם. כשמעל כל אלה מרחפת פרישה של דור גדול של מומחים ותיקים, שאלת ההגירה הופכת מעניין דמוגרפי לשאלה של יכולתה של מערכת הבריאות לשמר ולחדש את ההון האנושי שלה.
