משפט שדה
אפליה מחמת גיל? בג"ץ יכריע בעתירת שוחט בן 80 נגד הרבנות
שוחט שעבר את גיל 80 ונדרש על ידי הרבנות להפסיק את עבודתו עתר לבג"ץ בטענה לאפליה על בסיס גיל. הרבנות טוענת שבגילו הוא אכן יתקשה לעמוד בדרישות הפיזיות - ולפתחו של בית המשפט התגלגלה סוגיית גילנות עם בשר
1. הגיע לגבורות
השוחט נדרש לעזוב את תפקידו כראש צוות שחיטה בארגנטינה
הרבנות הראשית החליטה לא לשלוח יותר לחו"ל כראש צוות שחיטה את מי שעבר את גיל 80. התוצאה היא שהרב אליהו פרץ, שחצה במזל טוב, או רע מבחינתו, את מחסום הגיל הזה, לא ישמש יותר כראש צוות שחיטה בחו"ל. האם מדובר באפליה מטעמי גיל, כפי שטוען הרב בעתירה לבג"ץ, או שההגבלה מותרת כי מדובר במטלה פיזית שגדולה ממידותיו? "מקצוע השחיטה", כתבה לו עו"ד אורית משמוש מהלשכה המשפטית של הרבנות, "דורש כשירות פיזית של ממש, לרבות עמידה על הרגליים למשך שעות ועבודה מהירה בקצב של סרט נע, בתוך מפעל שחיטה תעשייתי".
פרץ ובאי כוחו עוה"ד אילן בומבך ויריב רונן שוללים את המשקל המכריע שניתן לגיל "מבלי להתחשב בניסיונו, בקיאותו, כשירותו, צלילותו וכוחו לבצע את המשימה". אגב, בומבך שדורש עתה מבג"ץ לקבוע שהחלטת הרבנות היא בלתי סבירה באופן קיצוני, התייצב בבג"ץ לפני שנתיים וטען בשמו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לביטולה של עילת הסבירות.
כמובן שאין סתירה בין שתי הפוזיציות. עורך דין רשאי לטעון לביטולה של עילת הסבירות בהליך אחד, וגם להשתמש בה בהליך אחר. למזלו, הותיר בג"ץ את העילה על כנה ועכשיו אפשר לגייס אותה לטובת השוחט הקשיש. ולא רק אפליה מטעמי גיל יש כאן, לטענת בומבך, אלא גם פגיעה בכבוד האדם, בכללי הצדק הטבעי, בחופש העיסוק, בשוויון, בחירות, באוטונומיה וגם חריגה מסמכות. כל זכויות האדם החוקתיות התקבצו בסלו של הרב, ונרמסו כולן באותה החלטה של הרבנות להפסיק את ההתקשרות עמו. ואכן, הוא זכה לתחילתה של אוזן קשבת. המשנה לנשיא בית המשפט העליון נעם סולברג הוציא צו ביניים ארעי שהקפיא את החלטת הרבנות עד להחלטה אחרת של בית המשפט והורה לה להגיש תגובה מקדמית לעתירה עד תחילת אוגוסט.
2. בין הרמב"ם לבג"ץ
הסתמכות על פסקי דין של העליון לצד גדולי הרבנים
פרץ משמש ראש צוות שחיטה חו"ל, בעיקר בארגנטינה, משנת 1987 (הוא החל לעבוד במערכת השחיטה בשנת 1966). הוא אינו עובד של הרבנות אלא ספק חיצוני – יבואן ומפעל ארגנטינאי - שנתון לפיקוחה הסטטוטורי והרגולטורי. תחתיו פועלים 21 אנשי צוות, בהם שוחטים, בודקים, משגיחים וגם מנקר. מנקר למי שלא מכיר זהו בוגר קורס ניקור מקצועי, שתפקידו להסיר מהבהמה שנשחטה את החלב, חתיכות שומן אסורות של גיד הנשה, שצריך להפרידן מהשומן המותר.
הטענה המרכזית היא האפליה מטעמי גיל והשלכותיה. "פרישה כפויה מחמת גיל פוגעת בזכות לשוויון הנגזרת מהזכות החוקתית לכבוד האדם", מצטט בומבך פסקי דין של העליון, ומוסיף ש"אין לאפשר פגיעה כזו באמצעות חוזר של מנהל כללי בלא שהדבר מעוגן בדבר חקיקה ראשי, או מכוח הסמכה מפורשת שבו". והפגיעה מחמירה מכיוון שהרבנות היא מונופול ו"אם 'שיבוצו' של העותר יופסק, ייגדע בכך מטה לחמו, רק מחמת גילו".
לתשובת הרבנות שהצביעה על גיל הפרישה הכללי במשק, 67 לגברים, משיב בומבך שפרץ אינו עובד של הרבנות, אלא של מעסיקתו, יבואנית הבשר מארגנטינה. ולכן, יש לבחון את הדילמה לא דרך הפררוגטיבה של המעסיק (המדינה) לקבוע גיל פרישה אלא כהתערבות פסולה של הרבנות ביחסי העבודה שבין הרב לחברה שמעסיקה אותו.
הרב ופרקליטו מגייסים לצידם את הרמב"ם שמדגיש ב"הלכות שחיטה" את מקצועיותו ובקיאותו של השוחט ולא מציין מגבלת גיל מקסימלית. גם את שולחן ערוך של רבי יוסף קארו, שמבליט את המקצוענות – "נדרשות זריזות ויציבות כדי שלא יתעלף תוך כדי השחיטה", אבל לא מגביל מבחינת גיל. לגבי הדרישות הפיזיות שמנתה עו"ד משמוש, כמו עמידה על הרגליים למשך שעות, נטען שהן לא נכונות ביחס לראש הצוות, "מנהל ומנהיג" שנדרש בעיקר לסייר, לפקח ולהשגיח.
הרבנות מצביעה על טעם נוסף – "לרענן ולהצעיר" את מערך ראשי הצוותים. גם אותו דוחים העותרים כ"כשיקול זר ומוזר", שאינו חלק מהשיקולים ההלכתיים שמותר לרבנות לשקול. הם מדגישים את המצב האינדיבידואלי, כפי שהציג הרב יצחק יוסף: "יש אומרים שגם מי שהוא זקן מופלג יכול לשחוט, כל עוד אין ידיו רותתות (כך במקור – מ"ג). ויש חולקים ואומרים שאין להתיר לו לשחוט, כי קרוב הדבר שנתקלקלו והם בעצמם אינם מרגישים שידיהם רועדות. הכל לפי מה שהוא אדם, דאם הוא תש כוחו ויש לחוש שמא ידיו רותתות, לא ישחוט אפילו מבן חמשים שנה". כלומר, הדין נחתך לפי מידותיו של השוחט, ומידת ידיו הרוטטות, ולא לפי גילו.
3. מגבלות טבעיות
למעשה כל הסדר הוצאה לגמלאות מכיל מידה מסוימת של אפליה
גילנות (Ageism) היא התייחסות מפלה על רקע גיל. בשנים האחרונות הולכת ומתחדדת המודעות המשפטית לה, במיוחד עם העלייה בתוחלת החיים. גיל הפרישה המקורי, 65, נקבע בהתאם לגיל הפרישה שהונהג בגרמניה בשנת 1889, כשתוחלת החיים הממוצעת עמדה על כ־49 שנה בלבד. ולמרות זאת, גיל הפרישה הועלה בשנתיים בלבד, ל־67. האיסור על אפליה מחמת גיל התווסף לחוק שוויון הזדמנויות במסגרת תיקון משנת 1995.
חוק גיל הפרישה מתנגש לכאורה עם איסור האפליה מטעמי גיל. "כל הסדר המחייב יציאה לגמלאות הוא בבחינת אפליה על בסיס גיל, שכן מעצם מהותו הוא מבחין בין עובדים צעירים למבוגרים ללא כל זיקה ישירה לכישוריהם או ליכולת העבודה שלהם", כתב שופט בית המשפט העליון סלים ג'ובראן בעתירת עובדים בשירות בתי הסוהר שלא רצו לפרוש בגיל הקבוע בחוק. אף שהחוק מנוסח באופן ניטרלי, במרבית המקרים מכוונת האפליה מחמת גיל כלפי "מבוגר" או "זקן", ומשקפת התייחסות לאנשים בגיל מתקדם כקבוצה חברתית המתויגת כחלשה ונטולת יכולת אך ורק בשל גילה.
מנגד, יש סיבות ענייניות להגבלת גיל. כך, למשל, יש הצעות להוריד את גיל הפרישה במערך הכבאות מ־67 ל־55 בגלל הטענה שהכושר הגופני של לוחמי האש מגביל את יכולתם המבצעית מעבר לגיל הזה. וקיים גם הטיעון של רענון השורות, ובלימת קידום של צעירים למשרות שתוחזקנה בידי המבוגרים ללא הגבלת גיל. ותמיד תהיה שאלת השחיקה והעייפות, וגם הפער שבין תפיסת האדם את עצמו ככשיר, בריא ורענן ללא גבולות לבין תפיסת הסביבה אותו כמי ש"עבר זמנו".
1 צפייה בגלריה
בא כוח השוחט, עו"ד אילן בומבך. נסמך על עילת הסבירות שביקש לבטל בשם נתניהו
(צילום: דנה קופל)
ביטול גיל הפרישה נתפס גם ככרסום ביכולת המעסיק לנהל את עסקו. כשמעסיק שבע רצון מעובדו הוא בהחלט ימשיך להעסיק אותו. לעומת זאת, במגזר הציבורי עדיין קיימים קביעות והסדרים היסטוריים המנציחים העסקת עובדים לא יעילים במשך שנים רבות קודם להגיעם לגיל פרישה.
4. אפליה וטראומה
עוולות הפרישה הכפויה לפי הפרופ' למשפטים רות בן ישראל
לפני כעשור הצטרפה כלת פרס ישראל לחקר המשפט פרופ' רות בן ישראל לעתירה לבג"ץ לביטול גיל הפרישה הכפוי. בן ישראל אולצה לפרוש בשנת 2000, אך הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב המשיכה להעסיק אותה לפנים משורת הדין. וכך כתבה בתצהירה: "אני מבקשת להביא בפני בית המשפט את החוויה האישית שעברתי עם פרישתי מעבודתי באוניברסיטת תל־אביב, אירוע שהיה טראומטי עבורי ושאת השלכותיו ומשמעויותיו אני חווה עד היום. שום דבר בעברי לא הכין אותי לעוצמת החוויה הקשה ולהשפלה שנחשפתי אליה.
"לאחר שהופסקה העסקתי פיניתי את משרדי ומוקמתי בקומת המרתף, רחוקה מכל השיח האקדמי. המשך ההעסקה זיכה אותי בשכר מופחת, שנעדרו ממנו רכיבי השכר המהותיים. היתה בכך השפלה. השכר המופחת עמד בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה מאחר שהיה תוצאה של הגיעי לגיל הפרישה והיווה מתוקף כך אפליה מטעם גיל, ובניגוד לחובה החוקית לשלם שכר שווה בגין עבודה שוות ערך. לתלמידיי הייתי מסבירה שאפילו את הזכות לתבוע את זכויותיי על פי חוק אין לי, כי ברגע שאתבע שכר שווה, לא יחדשו את חוזה ההעסקה שלי. חובת הפרישה שהדירה אותי מעבודתי השפילה אותי, רמסה את זכותי לקיום בכבוד אנושי ופגעה בזכותי לקיום בכבוד כלכלי".
לאחר פרישתה כתבה בן ישראל את הספר "מי מפחד מהגיל השלישי", שעליו היא מעידה שהוא "מהטובים, המקוריים ופורצי הדרך שבמחקריי".
