כרטיס אדום למזונות: בדרך למונדיאל ארגנטינה מזכירה לישראל איך דואגים לילדים
על הפער בין התפיסה בארגנטינה, לפיה רווחת הילד היא עקרון על, לבין התפיסה בישראל ששמה את עקרון השוויון מעל טובת הילד
כ-13,000 אוהדים ארגנטינאים לא יוכלו לטוס לארצות הברית ולצפות במשחקי מונדיאל 2026, לא בגלל מחסור בכרטיסים. ממשלת ארגנטינה החליטה לכלול אבות שאינם משלמים מזונות במאגר מיוחד שימנע מהם כניסה לאצטדיונים. המסר של בואנוס איירס לעולם פשוט ונוקב: מי שאינו ממלא את חובתו הבסיסית כלפי ילדיו, לא יוכל ליהנות מהזכויות וההטבות שמעניקה החברה, ובוודאי שלא מאירוע הספורט הגדול בעולם.
במבט ראשון, קשה לחשוב על שני עולמות רחוקים יותר, הכדורגל העולמי וסכסוכי גירושין. אך הידיעה הזו, שהכתה גלים גם מחוץ למגרש הספורטיבי, גרמה לי לחשוב בעיקר על ישראל.
לא משום שאצלנו חסרים מנגנוני אכיפה נגד סרבני מזונות; ישנם כלים דרסטיים כמו עיקולי משכורת, עיכוב יציאה מהארץ ואפילו מאסר בהוצאה לפועל. אלא משום שבשנים האחרונות, בעוד שארגנטינה מחפשת דרכים להבטיח שילדים יקבלו את המשאבים המגיעים להם, בישראל נדמה שהשיח המשפטי-כלכלי איבד את דרכו. בניסיון לייצר "שוויון", מוסד המזונות הולך ומאבד ממשמעותו.
פסק הדין המכונן של בית המשפט העליון (בע"מ 919/15) משנת 2017, שקבע חלוקה שוויונית יותר של נטל המזונות בין הורים לילדים בני 6 ומעלה על בסיס זמני השהות וההכנסות, היה צעד משפטי מתבקש. הוא ביקש להתאים את הדין למציאות המודרנית בה אבות רבים מעורבים באופן מלא בגידול ילדיהם ואימהות רבות משתכרות ותר מאבות. אלא שבין כוונת פסק הדין, ליישומו בפועל, נוצר לא פעם "כאוס" מוחלט.
השוויון המהותי שביקש העליון לקדם הפך במקרים רבים לשוויון טכני, כמעט אוטומטי. ספירת הלילות שבהם הילד ישן אצל כל הורה הפכה לפרמטר מכריע בתחשיבי המזונות. גרוע מכך, בתי המשפט והצדדים החלו לאמץ גישה דווקנית, לפיה במקרים של חלוקת זמנים שווה בין ההורים, כל הורה אחראי אך ורק להוצאות הילד בזמן שהילד שוהה אצלו. גישה זו מתעלמת לא פעם מפערי השתכרות ומותירה ילדים ללא יכולת לקבל את צרכיהם באופן דומה בשני הבתים.
התוצאה אינה נשארת בין כותלי בית המשפט; היא נוכחת מדי יום בחייהם של ילדים. הפסיקה הולידה מציאות אבסורדית המכונה "בית עשיר מול בית עני". יותר ויותר ילדים גדלים כיום בשני בתים הנמצאים בפער כלכלי עצום זה מזה. בבית אחד הם זוכים לחופשות, חוגים, מותרות ותחושת שפע, בעוד שבבית השני ההורה (לרוב האם, אך לא תמיד) נאבק על כל הוצאה בסיסית ומתקשה לספק רמת חיים דומה ואף בסיסית.
הילד אינו חי בתוך פסק דין או מחשבון. הוא חי במציאות. הוא יודע היטב באיזה בית אפשר לבקש אייפד חדש או חופשה בלונדון, והיכן כל בקשה מלווה בהתלבטות כלכלית. את הפער הרגשי והחומרי הזה אי אפשר למחוק באמצעות נוסחה חשבונאית, ודאי שלא באמצעות ספירת ימי שהות. לעיתים עשויות להיות לה השלכות שבאות לידי ביטוי בבחירה של הילדים להיות עם ההורה ה"עשיר", דבר שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם "טובת הילד". במקרי קיצון, בשל הפערים הללו, עשויים להתפתח סרבנות קשר וניכור הורי, תופעה קשה ומסוכנת לכשעצמה.
חמורה לא פחות, העובדה שהשיקול הכלכלי מחלחל כיום למאבקי האחריות ההורית עצמם. לעיתים קרובות, דרישות להסדרי שהות שווים (50/50) אינן נובעות מטובתו האמיתית של הילד או ממסוגלות הורית של ההורה, אלא כטקטיקה כלכלית שנועדה לייצר תוצאה שמפחיתה או מבטלת את החיוב במזונות. זו מעולם לא הייתה מטרתה של הלכת 919/15. בוודאי לא לרוקן את מוסד המזונות מתוכנו ולהפוך את שאלת טובת הילד למשנית.
לכך מתווסף כעת גם "מרוץ הסמכויות" המחודש בין בתי המשפט למשפחה לבין בתי הדין הרבניים. בעקבות חקיקת תיקון מס' 6 לחוק לאחרונה, הוחזרה לבית הדין הרבני הסמכות לדון במזונות ילדים כרוכים, מה שמעצים את הפערים. בעוד שבית המשפט האזרחי פוסק לפי העקרונות "השוויוניים" של 919/15, בית הדין הרבני דן לרוב מתוך גישה של הדין העברי, מטיל את עיקר האחריות הכלכלית על האב. מרוץ הסמכויות מסית את השאלה- ממה וכמה הילד צריך, לשאלה הדיונית באיזו ערכאה הכי משתלם להורה לתבוע.
דווקא משום שישראל צעדה כברת דרך ארוכה וחשובה לקראת שוויון הורי, הגיע הזמן לשלב הבא. במקום שיח המקדש נוסחאות טכניות, אחוזי חלוקת זמי השהות, ומרוצי סמכויות, נדרש מודל עדכני הבוחן את המציאות הכלכלית הכוללת: פערי רמת חיים, פוטנציאל השתכרות, נכסים וצרכיו הייחודיים של הילד בסביבה שבה הוא חי.
שוויון אמיתי אינו מצב שבו שני ההורים משלמים את אותו הסכום או חולקים אותו מספר לילות. שוויון אמיתי הוא מצב שבו ילד נהנה ממשאביהם של שני הוריו מבלי להיקרע בין שתי מציאויות כלכליות מנוגדות.
זהו המסר החשוב ביותר שעלינו לאמץ מהידיעה על המונדיאל בארגנטינה. לא משום שישראל צריכה למנוע טיסות מאבות חייבי מזונות, אלא כדי להיזכר בעיקרון החשוב, שלפעמים הולך לאיבוד בדרך: מזונות אינם זכות של הורה אחד כנגד ההורה השני. מזונות הם, בראש ובראשונה, זכותם של הילדים. כשהדיון המשפטי מתבסס יותר מדי על סיסמאות ונוסחאות ופחות על עקרונות, כולנו עלולים לשכוח של מי הזכות ומה היתה התכלית של עקרון "טובת הילד" מלכתחילה.
עו"ד מאיה הרצברג אלון, בעלים ומנהלת, מאיה הרצברג אלון - משרד עורכי דין
d&b – לדעת להחליט
