סגור

משקיעים מיליונים בשיקום נחלים, אבל מתעלמים מהיום שאחרי

כל מי שעבד במגזר הציבורי מכיר את הרגע: שלט חדש, סרט אדום, מספריים, ראש רשות וצלם. הנחל משוקם, השבילים חדשים, עצים צעירים, שתילים טריים. זה רגע מוצדק של גאווה אבל מבחינה כלכלית זה גם הרגע שבו מתחילה הבעיה.
בשני העשורים האחרונים חל מהפך בגישה לנחלים בישראל. מתעלות ניקוז מבוטנות הם הפכו לריאות ירוקות, למסדרונות אקולוגיים ולמרחבי פנאי שמושכים מבקרים רבים. המדינה, רשויות הניקוז, רמ"י והרשויות המקומיות משקיעות משאבים גדולים בשיקום ובפתרונות מבוססי טבע. בתכנון ובביצוע אנחנו טובים יותר מאי פעם.
הבעיה מתחילה ביום שאחרי. תקציבי הפיתוח נגמרים, המתכננים והקבלנים הולכים הביתה והשטח נשאר. מי מנהל את אלפי המבקרים? מי מטפל בממשק עם החקלאים, בתחזוקת הצומח, באכיפה ובמפגעים? מי מכריע כשאינטרסים מתנגשים? והשאלה החשובה מכולן: מי מממן את כל זה, לא בשנה הראשונה אלא בשנה העשירית ובשנה העשרים?
התשובה הכנה ברוב המקרים היא שאין תשובה. הסיבה לכך מבנית ולא מקרית. כביש, צינור מים או מתקן טיהור אלה תשתיות שיש להן בעלים: גוף אחד, גבולות ברורים ואחריות תפעולית שמוגדרת מראש. נחל הוא בדיוק ההפך. בשרון, אגני הניקוז של חדרה, אלכסנדר ופולג חוצים עשרות גבולות מוניציפליים של ערים, מועצות מקומיות ומועצות אזוריות. הם עוברים דרך קרקעות בבעלויות שונות ומפגישים את רשות הניקוז, רשויות מקומיות, גופי שמירת טבע, חקלאים ומשרדי ממשלה.
כולם מסכימים על המטרה: נחל בריא ומרחב פתוח מתפקד. אך הניסיון שלנו מלמד שההסכמה הזו לא מתורגמת להסכמה על חלוקת האחריות או על המימון לטווח הארוך, מה שהופך את הנחל לנכס ציבורי שכולם נהנים ממנו אך אף אחד לא רשום כבעליו. בשפה כלכלית, זו בעיית הטרמפיסט בגרסה הקלאסית שלה.
כדי להבין איך המורכבות הזו נראית ביום-יום, מספיק להסתכל על קטע כמו גשר הצבים בנחל אלכסנדר. ההשקעה בשיקום הפכה את המקום לפנינה שמושכת מאות אלפי מבקרים. אבל ההצלחה הביאה איתה קונפליקט מתמשך: המבקרים גולשים לשטחים החקלאיים ופוגעים ביבולים, המועצה האזורית כורעת תחת נטל פינוי האשפה בשבתות ועומס המבקרים מאיים על ערכי הטבע שעברו שיקום. כך נוצר מצב שבו פרויקט שיקום מוצלח הופך לנטל תפעולי, כשברגע האמת אין גוף אחד שמתוקצב או מוסמך לנהל אותו על מכלול ההיבטים, בטח שלא במרחב שמכיל פנינות נוספות שכאלו.
ואם לא די בכך, מבנה התקצוב הציבורי מחריף את הבעיה. כסף לפיתוח, זמין יחסית: יש לו פרויקט, יעדים, תאריך סיום ותמונה לעיתון. כסף לתפעול שוטף הוא משעמם, נמשך לנצח ואין מי שיגזור בשבילו סרט. התוצאה צפויה מראש. אנחנו בונים נכסים בלי תקציב לשמור עליהם וכל נכס שלא מתחזקים אותו מאבד מערכו. אף משרד אוצר לא היה מאשר סלילת כביש בלי לשאול מי יתחזק אותו. בנחלים אנחנו עושים בדיוק את זה, שוב ושוב.
רן פרחי
רן פרחי
רן פרחי
(צילום: רשות ניקוז ונחלים שרון )
המצב הזה ניתן לתיקון והפתרון לא דורש המצאות. הוא דורש החלטה. שלושה צעדים יכולים לשנות את התמונה.
הראשון הוא כלל תקציבי פשוט: לא מאשרים תקציב לשיקום נחל בלי תוכנית ניהול רב-שנתית חתומה ובלי מקור מימון מוגדר לתחזוקה. אפשר לקבוע ששיעור קבוע מכל תקציב שיקום יופקד בקרן ייעודית לתחזוקת אותו מקטע בעשור הראשון. זה יקטין מעט את היקף הפרויקטים החדשים, אבל יבטיח שהקיימים לא יתפוררו.
השני הוא בעלות ניהולית אחת לכל מרחב נחל. צריך גוף אחד מוגדר, עם סמכויות, תקציב ייעודי ואחריות, שחותם על הסכמים עם הרשויות והגורמים שבתחומו. ניהול בר-קיימה של נחלים ואגני ניקוז הוא לא רק השקעה סביבתית, אלא גם מנוף לפיתוח כלכלי ואזורי. ניהול נכון, המבוסס על פתרונות טבעיים, שיקום נחלים, שימור שטחים פתוחים וויסות מי נגר, מסייע בצמצום נזקי הצפות ובחיסכון בעלויות תשתית ותחזוקה.
השלישי הוא לכידת ערך. נחל משוקם מעלה את ערך הנדל"ן סביבו, מושך תושבים, מייצר הזדמנויות לפיתוח תיירות, פנאי, חקלאות ועסקים מקומיים, משפר את איכות החיים ומחזק את האטרקטיביות של האזור למגורים ולהשקעות. מי שנהנה מהערך הזה, ובראשם הרשויות המקומיות ויזמי פרויקטים שצמודים למרחב הנחל, צריך להשתתף במימון התחזוקה. ניתוב חלק מהיטלי ההשבחה או מהארנונה שנובעים מקרבה לנחל משוקם לקרן הניהול שלו הוא צעד הגיוני, לא מהפכני.
ישראל למדה לשקם נחלים. השאלה עכשיו היא אם נלמד גם לנהל אותם ולתחזק אותם לאורך זמן, אם נבנה את הכלים המוסדיים, הניהוליים והכלכליים שיבטיחו שההשקעה הציבורית לא תתבזבז.
ההצלחה של כולנו לא תימדד ביום שבו גזרנו את הסרט. היא תימדד במצב שבו נמצא את הנחל בעוד 10 ו-20 שנה.
רן פרחי הוא מנכ"ל רשות ניקוז ונחלים שרון