העליון הולך על הכיס של המורשעים
העליון הולך על הכיס של המורשעים
בנוסף לכלא וקנס: שופטי העליון מבקשים למצות את הדין בדרך של תביעות כספיות. בעבירות שוחד ומקרקעין מדיניות הענישה הזו כבר באה לידי ביטוי בחובה להשיב למדינה את הכספים האסורים, ולאחרונה הוצע בפסק דין לתבוע מעברייני אלימות לשלם את הטיפול הרפואי של קורבנותיהם
1. מחיר התקיפה
השופט מציע שהתוקף יישא בהוצאות טיפול רפואי של הקורבן
האחים התאומים אנואר ומורשיד אבו סמרה התנפלו בסכין ואלה על קורבנם, פצעו אותו קשה וגרמו לאשפוזו הממושך בבית חולים. הם הורשעו, נידונו ל־57 חודשי מאסר ולפיצוי הקורבן ב־1,500 שקלים כל אחד.
בית המשפט העליון העלה את סכום הפיצוי המגוחך ל־10,000 שקל. והנה, השופט יצחק עמית מציע בפסק דינו הכבדה נוספת על כיסו של העבריין.
לאחר שהשופט העיר על “תופעת האלימות בחברה בכלל, ועל האלימות במגזר הערבי בפרט”, העלה השופט עמית אפשרות מעניינת שתצוד במכה אחת שתי ציפורים נוספות מתוך כיסו של העבריין: גם הרתעה וגם השתתפות בכיסוי הטיפול הרפואי בקורבן.
“אחת התוצאות העקיפות של מעשי האלימות היא הכבדה על מערכת הבריאות בכלל ועל בתי החולים בפרט”, כותב השופט עמית, והוסיף: “לא אחת תמהתי ‘כמה זה עולה לנו’ ומדוע המדינה אינה חוזרת על העבריינים המורשעים בתביעת שיבוב לאחר הקנס והפיצוי לקורבן - על ההוצאות שנגרמו לבית החולים או למערכת הבריאות בגין הטיפול בנפגע העבירה”. ומציע השופט: “יש לשקול את האפשרות כי בית החולים יחזור בתביעת שיבוב על העבריין האלים, לשיפוי על הוצאותיו, בדומה לחזרת המוסד לביטוח לאומי על המעוול הרשלן בתביעת שיבוב בתאונות עבודה, ושמא הפגיעה בכיס תרתיע אף יותר מעונש המאסר”.
השופטת דפנה ברק־ארז לא מיהרה להתלהב מהצעת הייעול של עמיתה, השופט עמית. “חרף האטרקטיביות של המחשבה בדבר ‘הרתעה באמצעות הכיס’, אני סבורה שהאפשרות האמורה מעוררת קשיים לא מבוטלים”, כתבה בחוות דעתה, והסבירה: “מעבר לחשש מפני ההשלכות האפשריות על אוכלוסייה מוחלשת, אני צופה גם קשיים מעשיים הנוגעים לזיהוי המצבים שבהם נכון יהיה מבחינה עניינית להגיש תביעות מסוג זה נגד מבצעי העבירות - האם רק בעבירות כוונה? האם רק בעבירות שהיה בהן יסוד של תכנון? האם רק כאשר הטיפול היה בבית חולים?” והיא מוסיפה ומפרטת קשיים נוספים.
2. החזרת כספי שוחד
העליון מעודד הליכים להחזרת כספים בעבירות שוחד ומקרקעין
לתביעות אזרחיות נגד עברייני אלימות קשה עוד לא הגענו, אבל הרעיון של תביעת כיסם של עבריינים בעבירות שוחד או מקרקעין כבר זכה לקשב. אפשר אפילו להצביע על מגמה בבית המשפט העליון שמעודדת את המדינה לפתוח בהליכים יזומים כדי לממש את זכותה (וזכות הציבור) כנפגעת עבירה בהליכים פליליים.
למשל הסיפור של צבי אבנון, רכז פיקוח במינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון. במסגרת תפקידו נהג לבצע ביקורות פתע במחצבות לשם מניעת חציבה אסורה. אבנון הורשע בשוחד והפרת אמונים לאחר שבמספר הזדמנויות נטל את הפתעת ה”פתע”, והזהיר את החוצבים על הביקורת המתוכננת. הוא נידון לשישה חודשי מאסר ולקנס של 20,000 שקל.
המדינה הגישה נגד אבנון תביעה אזרחית להשבת כספי השוחד. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לומר שאבנון התעשר “על חשבון” המדינה. בעליון הפכה השופטת ענת ברון קביעה זו: “המדינה זכאית לקבל לידיה את הכספים שנתקבלו אצל אבנון כשוחד”, כתבה. ובין נימוקיה הופיעה גם ההרתעה באמצעות הכיס: “לא ניתן להתעלם מכך שבבסיס התביעה שהוגשה בענייננו עומדת גם התכלית הרתעתית”, כתבה ברון.
נכון שכספי השוחד לא יצאו מהקופה הציבורית, אבל השופטת מסבירה שהציבור שילם בעקיפין את כספי השוחד לאבנון, ולכן הוא זכאי להשבתו: “ההתראות שקיבלו מפעילי המחצבות מאבנון אפשרו להם לבצע חציבה בלתי חוקית בהיקף העולה על זה שהיה מתקיים אלמלא היה אבנון מוסר את המידע. באופן זה מפעילי המחצבות גזלו מהמדינה משאבי טבע, ואין זאת אלא שהם התעשרו על חשבונה. מתוך הרווח שהפיקו מפעילי המחצבות הם שילמו לאבנון מעין ‘עמלה’ בתמורה למידע שקיבלו ממנו. משכך, כספי השוחד שקיבל אבנון מהווים למעשה נתח מתוך הרווח שהופק באמצעות גזילת משאבי טבע מן המדינה, שהתאפשרה עקב מסירת המידע. ניתן לראות במפעילי המחצבות ובאבנון כמי שגזלו יחד מהמדינה משאבי טבע, ו’התחלקו בשלל’; ומכאן שלא רק מפעילי המחצבות התעשרו על חשבון המדינה, אלא גם אבנון”.
במחוזי ייצגו את המדינה עורכי הדין מאור סבג וליאור סקברר מפרקליטות מחוז ירושלים, ובערעור עורכי הדין אריאל נתן ואסנת דפנה מהיחידה לאכיפה אזרחית בפרקליטות המדינה.
3. אינטרס מוגבר
העליון ממצה את הדין עם מי שנטל כספי ציבור, ובפרט כספי עמותה
עלי עבאסי היה מנכ”ל עמותת אלג’ורבאל, שפעלה בתחום החינוך והתרבות בחברה הערבית. לאחר שנקבע שהפר אמונים כלפיה ורוקן במרמה את נכסיה כשפעל בניגוד עניינים להעברתם לחברה פרטית בבעלותו, הוא אף חויב אישית בחובות החברה בסכום של 1.18 מיליון שקל, לבקשת המנהלת המיוחדת, עו”ד קרן אבידן ז”ל.
שופטי העליון נעם סולברג, דוד מינץ ועפר גרוסקופף הדגישו את חשיבות מיצוי הדין עם מי שנטל מכספי הציבור, במיוחד מעמותה, שיש לה מאפיינים המולידים אינטרס ציבורי מוגבר באכיפה. “מטרותיה של עמותה הן חברתיות־ציבוריות”, כתב סולברג. “היא עשויה ליֵהנות מתקצוב מן הקופה הציבורית באמצעות משרדי הממשלה; מהאפשרות לגייס תרומות; מהקלות במס. מאפייניה הציבוריים של עמותה מבססים אינטרס ציבורי מוגבר לחיוב אישי של נושא המשרה שמעל בכספי עמותה, וזאת לא רק כהגנה על נושי העמותה, אלא גם על האינטרס הציבורי אשר בא לידי ביטוי בהגנה על כספי הציבור, על התורמים לעמותה ועל הנהנים מפעילותה. מיצוי הדין עם מי שנטל מכספי הציבור לכיסו חשוב כשלעצמו, כמו גם לשם הרתעת נושאי משרה שלא לנהוג בחוסר יושר בכספי הציבור”.
במחוזי ייצג את המדינה עו”ד שאול כהן מפרקליטות מחוז חיפה, ובערעור עורכי הדין אסנת דפנה, אריאל נתן ואביטל קלר מהיחידה לאכיפה אזרחית.
4. החזרת “רווח יזמי”
חוכרי קרקע חקלאית חויבו להחזיר כספים שעשו משימושים חורגים
בתביעה אחרת חויבה משפחת קלקודה שהחזיקה נחלות בכפר טרומן להשיבן למדינה בשל שימושים חורגים. רמ”י משכירה קרקעות לצורכי חקלאות בלבד. והנה, על שטח של כ־44 דונם הפעילה המשפחה חניון (חניון “טסים” אשר שימש אלפי נוסעים שהגיעו לשדה התעופה הסמוך והשאירו את רכביהם בשטח החקלאי כחניון מסחרי לכל דבר) וכן הפעלת מתקן לשטיפת כלי רכב, מתחם צימרים, משרדים, מחסנים, מוסכים, מסגרייה, נגרייה, מפעל אריזה ועוד. המדינה, באמצעות רשות מקרקעי ישראל, טענה שמשפחת קלקודה הפיקה מהפעילות רווחי עתק תוך הפרת הסכם החכירה וללא תשלום דמי שימוש ראויים לרמ”י, תוך ניצול דמי החכירה הסמליים המשולמים עבור שימוש בקרקע חקלאית.
בנוסף לטענות אלה קיבלו המחוזי והעליון, השופט דוד מינץ, לראשונה את עמדת המדינה להשבת ה”רווח היזמי” – שווי המקרקעין לפי השימושים שבוצעו בהם בפועל, ולא רק ערך הקרקע עם עלות הבנייה עליה, כלומר שווי הקרקע בתוספת עלות הבנייה של המחוברים אליה.
במחוזי ייצגה את המדינה עו”ד ליטל סדובסקי בן דוד מפרקליטות תל אביב אזרחי. בערעור ייצגו עורכי הדין עדי רון ואסנת דפנה מהיחידה לאכיפה אזרחית.
