ההייטק הישראלי חזק. השאלה היא כמה ממנו יישאר בישראל
יש משהו מסוכן מאוד בהצלחה: היא עלולה לגרום לנו לחשוב שהיא מובטחת. ההייטק הישראלי הוא עדיין מנוע הצמיחה המרכזי של המשק. בשנת 2025 הוא היווה 18.3% מהתוצר הישראלי, היה אחראי לכ-58% מהיצוא ותרם כמחצית מהצמיחה במשק. תוצר ההייטק הגיע לכ-352 מיליארד שקל, וישראל דורגה כהאב הרביעי בעולם בגיוסי הון לטכנולוגיה והראשון מחוץ לארצות הברית.
הנתונים האלה מקבלים משנה תוקף כשלוקחים בחשבון את המציאות שבה פעלה התעשייה בשלוש השנים האחרונות. מלחמה ממושכת, חוסר ודאות ביטחונית וכלכלית, גיוסי מילואים בהיקפים משמעותיים וסביבה גלובלית מאתגרת ולמרות כל אלה, ההייטק הישראלי המשיך לגייס הון, לייצא, לצמוח ולייצר חברות וטכנולוגיות בעלות השפעה עולמית. החוסן שהפגינה התעשייה בתקופה הזו הוא עדות לעוצמתו של האקוסיסטם הישראלי וליכולת שלו להתמודד גם בתנאים קיצוניים.
אלה נתונים יוצאי דופן. אבל דווקא עכשיו אסור לנו להתבלבל ביניהם לבין הבטחה לעתיד. מתחת לנתוני המאקרו החזקים מתרחשים שינויים משמעותיים שצריכים להטריד כל מי שאחראי לעתיד הכלכלה הישראלית ותעשיית ההייטק: מרכז הכובד של חלק מהתעשייה מתחיל לזוז החוצה.
בינואר 2019, 69% מעובדי חברות ההייטק הישראליות הפרטיות הועסקו בישראל. במרץ 2026 השיעור כבר עמד על 62% בלבד. במקביל, עיקר הגידול בתעסוקה של אותן חברות מחוץ לישראל מתרחש בארצות הברית, לא רק במכירות ובשיווק, אלא גם במו"פ ובהנהלה הבכירה. בשנת 2025 אף נרשמה לראשונה זה יותר מעשור ירידה במספר עובדי המו"פ בהייטק בישראל.
גם המקום שבו חברות ישראליות בוחרות להתאגד ולהירשם משתנה. בסקרים שערכה IATI בקרב משרדי עורכי הדין המובילים המלווים את תעשיית ההייטק, מתוך 460 סטארטאפים חדשים שנבחנו בשנת 2025, 45% בחרו להתאגד מחוץ לישראל. בשנת 2022 עמד הנתון על 20% בלבד.
ניתוח עומק נוסף אשר בחן כ-30 השקעות Seed משמעותיות של יותר מ-20 מיליון דולר בשלוש השנים האחרונות מצא כי יותר מ-85% מהחברות שנבדקו התאגדו כחברות אמריקאיות, אף שהוקמו על ידי יזמים ישראלים. מדובר במדגם ממוקד של חברות שגייסו סבבי Seed גדולים ולא בכלל התעשייה, אך הוא מספק אינדיקציה נוספת לכיוון שאליו חלק מהחברות הצעירות פונות.
צריך לומר ביושר: המגמה של התאגדות חברות ישראליות בחו"ל היא מגמה מדאיגה, אבל חשוב גם להבין את המציאות העסקית שמאחוריה. פעילות גלובלית היא תנאי להצלחתן של חברות ישראליות, השווקים המרכזיים שלהן נמצאים בעולם, וארצות הברית היא שוק יעד מרכזי עבור רבות מהן. הבעיה אינה בעצם הפעילות הגלובלית, אלא בסיכון שמרכז הכובד של החברות יעבור בהדרגה מישראל החוצה.
הבעיה מתחילה כאשר יחד עם ההתאגדות זזים בהדרגה גם הקניין הרוחני, המו"פ, ההנהלה ומרכזי קבלת ההחלטות. אם המגמה הזו תימשך, ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב שבו היא ממשיכה לייצר יזמים ורעיונות מצוינים, אבל חלק גדל והולך מהערך הכלכלי שהם יוצרים נבנה במקום אחר.
אי אפשר לבקש מיזם לבחור בישראל מטעמי ציונות כאשר התנאים העסקיים מצביעים לכיוון אחר. תפקידה של הממשלה והמדינה הוא לגרום לכך שההחלטה העסקית הנכונה תהיה להקים כאן את החברה, לפתח אותה מכאן ולהשאיר בישראל חלק משמעותי ככל האפשר מהערך שהיא יוצרת.
לכך מצטרף אתגר נוסף שהפך משמעותי במיוחד בתקופה האחרונה: התחזקות השקל מול הדולר. עבור תעשייה שמרבית פעילותה מופנית לשווקים הגלובליים, לשער החליפין יש משמעות ישירה. היצוא מהווה כ־79% מתוצר ההייטק הישראלי, ולכן חברות שמכניסות דולרים אך משלמות חלק משמעותי מהוצאותיהן - ובראשן שכר העובדים - בשקלים, רואות את העלויות שלהן בישראל מתייקרות במונחים דולריים. רשות החדשנות המחישה את עוצמת ההשפעה: הירידה משער דולר ממוצע של 3.70 שקלים בשנת 2024 ל־3.45 שקלים ב־2025 מתורגמת, בחישוב המחשה, לירידה של כ־21 מיליארד שקל בתוצר ההייטק במונחים שקליים.
זו אינה רק שאלה של רווחיות בטווח הקצר. שקל חזק מקצר את ה־Runway של סטארטאפים שגייסו את כספם בדולרים, מייקר את עלות ההעסקה בישראל ביחס לחלופות בחו"ל ועלול להפוך לעוד שיקול בהחלטה היכן להרחיב צוותים ופעילות. כאשר אנחנו כבר מזהים תנועה של עובדים, הנהלות ומו"פ אל מחוץ לישראל, אסור להתייחס לשער החליפין כאל סוגיה פיננסית בלבד. הוא הופך לחלק מהתחרות על המקום שבו חברות ישראליות יבחרו לצמוח.
וזה הופך דחוף אפילו יותר בעידן הבינה המלאכותית. הבינה המלאכותית אינה עוד ענף בתוך תעשיית ההייטק. היא משנה את האופן שבו חברות מפתחות מוצרים, מגייסות עובדים ומתחרות זו בזו, ובשנים הקרובות היא תשנה גם את חלוקת הכוח בין מרכזי הטכנולוגיה בעולם.
גם כאן לישראל יש נקודת פתיחה מצוינת, אבל נקודת פתיחה אינה אסטרטגיה. כבר היום השינוי מגיע לשוק העבודה. בסקר שערכה רשות החדשנות ביוני 2026 בקרב 210 חברות המעסיקות יחד כ-130 אלף עובדים, שיעור החברות שדיווחו כי צמצמו גיוסים בעקבות הטמעת AI עלה מכ-3% לכ-10% בתוך כחצי שנה. בקרב חברות שתכננו פיטורים, מחצית דיווחו כי ל-AI יש השפעה על ההחלטה, לעומת 29% בסקר הקודם. אמנם התעסוקה הכוללת בענף נותרה בשלב זה יציבה יחסית, אך גם היציבות הזו היא סימן מדאיג: בין השנים 2014–2022 גדל כוח האדם בהייטק בקצב שנתי ממוצע של כ-7%. במונחים של תעשייה שהתרגלה לצמיחה עקבית ומהירה בכוח האדם, עצירה בצמיחה אינה באמת יציבות – אלא שינוי מגמה שצריך להדליק נורה אדומה. לכן השאלה אינה האם AI "יחליף עובדים". זו שאלה פשטנית מדי. השאלה האמיתית היא אילו עובדים, כישורים וחברות יהיו דרושים בעוד חמש ועשר שנים והאם ישראל נערכת לכך היום.
היתרון הישראלי תמיד נשען על הון אנושי יוצא דופן. בעידן ה-AI, גם היתרון הזה אינו יכול להילקח כמובן מאליו. ישראל אינה יכולה להתחרות בארצות הברית או בסין בהיקפי ההשקעה. היא כן יכולה וצריכה להתחרות באיכות המחקר, במהירות שבה ידע עובר מהאקדמיה לתעשייה, בהתמחות בתחומים שבהם יש לה יתרון יחסי, בגישה לתשתיות מחשוב וביכולת שלה למשוך ולשמר כאן את האנשים הטובים ביותר.
מי שיניח שהמוניטין של ה-Startup Nation יספיק כדי להבטיח את מקומה של ישראל גם במהפכת ה-AI עלול לגלות שהעולם התקדם בזמן שאנחנו הסתפקנו בהישגי העבר.
מדינות מתחרות היום על יזמים, חוקרים, משקיעים, קניין רוחני ומרכזי פיתוח. ישראל חייבת להתייחס לתחרות הזו באותה רצינות שבה חברה עסקית מתייחסת לתחרות על הלקוחות שלה. המשמעות היא קודם כל יצירת ודאות. יזמים ומשקיעים שמקבלים החלטות לעשור קדימה צריכים לדעת מה תהיה סביבת המס, הרגולציה והתמריצים שבה הם פועלים.
על הממשלה מוטלת האחריות לבנות תוכנית עבודה סדורה לעשור הקרוב ולייצר יתרון אמיתי לחברות שבוחרות להשאיר בישראל קניין רוחני, מו"פ והנהלה; לחזק את התמריצים להשקעות בשלבי ה-Seed וה-Early Stage; להבטיח לחברות, לחוקרים ולאקדמיה גישה לתשתיות מחשוב מתקדמות ולהקים מסלול לאומי רחב להכשרה ולהסבה של עובדים לעידן ה-AI.
צריך גם לשאול מחדש כיצד אנחנו מודדים הצלחה. אקזיט של חברה ישראלית הוא הישג, אבל הוא אינו יכול להיות המדד היחיד. עלינו למדוד כמה חברות חדשות בוחרות להתאגד בישראל, איזה חלק מהעובדים שלהן מועסק כאן, היכן יושבים המנהלים שלהן, היכן מתבצע המו"פ, היכן מוחזק הקניין הרוחני וכמה מהערך שהן מייצרות חוזר למשק הישראלי.
זו אינה קריאה להסתגרות. בדיוק להפך. ההייטק הישראלי חייב להיות גלובלי. אבל יש הבדל עצום בין חברה ישראלית שהופכת לגלובלית לבין חברה שהתחילה בישראל ובהדרגה חדלה להיות ישראלית במרכז הכובד שלה.
הנתונים עדיין אינם מספרים סיפור של תעשייה במשבר. להפך: הם מספרים את סיפורה של אחת התעשיות החזקות והעמידות בעולם. אבל בתוך ההצלחה הזאת כבר מופיעים סימני אזהרה שאסור להתעלם מהם.
ישראל בנתה במשך עשרות שנים אקוסיסטם שמדינות אחרות מנסות לחקות. יש כאן יזמים, חוקרים, משקיעים, חברות רב-לאומיות, אוניברסיטאות מצוינות ויכולת מוכחת להפוך רעיון לטכנולוגיה שמשנה שווקים בעולם. אבל שום יתרון תחרותי אינו נשמר מעצמו.
השאלה החשובה ביותר לעתיד ההייטק הישראלי אינה כמה יזמיות ויזמים ישראלים, וכמה חברות ישראליות, יצליחו בעולם. אין לי ספק שהם ימשיכו להצליח. השאלה היא כמה מהם יבחרו להמשיך לבנות את ההצלחה הזאת מכאן.
עו"ד קרין מאיר רובינשטין היא מנכ"לית ונשיאת האיגוד הישראלי לתעשיות מתקדמות (IATI)
