הכרה היא לא שיקום: נפגעי 7 באוקטובר עדיין מחכים למענה
שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, רק 27% מנפגעי פעולות האיבה שהשתתפו בסקר שערכנו בעמותת 121 ביולי האחרון דיווחו שחזרו להיקף העבודה שבו עבדו לפני הפגיעה. באופן כמעט זהה, רק 27% סיפרו שהיה להם לאורך כל התקופה מלווה קבוע מטעם הביטוח הלאומי, הרווחה או גוף ציבורי אחר.
שני הנתונים האלה מספרים סיפור דומה: מערכת הסיוע לנפגעי פעולות איבה עדיין לא מצליחה לתת להם את המענה השיקומי שהם צריכים כדי לחזור לחיים, והדרך לשם נותרה קשה וארוכה.
הסקר, שבו השתתפו 145 נפגעי פעולות איבה, הופץ בסיוע ארגונים המלווים ומסייעים לנפגעים. 88% מהמשיבים נפגעו בעקבות אירועי 7 באוקטובר, והמשיבים מייצגים טווח רחב של גילאים, מבני 18 ועד בני 67 ומעלה.
מאז 7 באוקטובר הוכרו יותר מ־87 אלף אזרחים כנפגעי פעולות איבה. יותר מ־43 אלף הגישו תביעה לקביעת דרגת נכות וליותר מ־40 אלף כבר נקבעה נכות. אבל ההכרה היא רק תחילת הדרך.
עוד עולה מהסקר: 34% מהנפגעים סיפרו שחזרו לעבוד באופן חלקי ו־35% אינם עובדים כלל. כמעט שניים מכל שלושה אמרו שמצבם הכלכלי הורע מאז הפגיעה. 30% קיבלו ליווי רק בחלק מהתקופה ו־35% לא קיבלו ליווי קבוע כלל.
אדם שמתמודד עם טראומה, קושי לחזור לעבודה ופגיעה בהכנסה לא צריך להישאר לבד. ובכל זאת, ברוב המקרים הוא נדרש להבין לבד אילו זכויות מגיעות לו ולמי עליו לפנות כדי לחזור בהדרגה לחיי השגרה שהוא בוחר עבור עצמו.
חשוב לאפשר לכל נפגע לקבל ליווי אישי ורציף ולבנות יחד איתו תוכנית שיקום מתאימה שמשרתת את הצרכים שלו כנפגע, בדגש על טיפול נפשי, חזרה לעבודה, לימודים, תמיכה במשפחה ועוד.
כיום, חלק ניכר ממעני השיקום מותנה בקביעת אחוזי נכות. אלא שכמעט מחצית מהנפגעים המוכרים לא הגישו כלל תביעה לקביעת נכות, ואין בכך כדי להעיד שאינם זקוקים לעזרה. חלקם זקוקים לטיפול, לליווי בחזרה לעבודה או לסיוע לתקופה מוגבלת, אך אינם מעוניינים לעבור הליך ממושך של ועדות רפואיות, וכך הם עלולים להישאר ללא מענה. אחוזי הנכות אמנם חשובים לקביעת זכויות, אך אין סיבה שישמשו שער הכניסה המרכזי לשיקום.
הפגיעה לא נעצרת אצל הנפגע עצמו, יותר משליש מהמשיבים לסקר סיפרו שבן משפחה מדרגה ראשונה צמצם את עבודתו כדי לטפל בהם. בני זוג, הורים ואחים מוצאים את עצמם מלווים לטיפולים, מפסידים ימי עבודה, מחזיקים את הבית ונושאים חלק גדול מההתמודדות היומיומית. גם אחים ואחיות שכולים מתמודדים לא רק עם האבל שלהם, אלא גם עם הצורך לתמוך בהורים שנשברו, לטפל בענייני המשפחה ולהחזיק שגרה שהתפרקה. בני משפחה מטפלים ואחים שכולים זקוקים לסיוע כלכלי ורגשי שיאפשר גם להם להמשיך לתפקד. אי אפשר לצפות מהמשפחה להיות המשענת בלי לתת גם לה תמיכה.
אבל מעגלי הפגיעה רחבים עוד יותר ממה שאנחנו מכירים ושומעים. בני משפחה ששמעו את יקיריהם נרצחים בטלפון או נחשפו דרך המסכים לחטיפה ולזוועות של יקיריהם, אך לא נכחו פיזית בזירת האירוע, אינם מוכרים כנפגעי פעולות איבה.
ברור לכולנו שחוק שנכתב בשנת 1970 לא יכול היה לדמיין מציאות כזו. שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, הגיע הזמן להתאים גם את ההכרה וגם את השיקום למציאות שהשתנתה.
המדינה השקיעה משאבים רבים והרחיבה זכויות, וזה חשוב. אבל מי שנפגע צריך לדעת שיש מי שמלווה אותו בדרך חזרה לעבודה, למשפחה ולחיים עצמאיים. שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, זה המבחן האמיתי של מערכת השיקום.
ליאת עילם היא מנכ"לית עמותת 121, המובילה את שותפות "אור באופק – המטה לקידום מענים לנפגעי פעולות איבה"
