נשים ברשימה זה נחמד. נשים במוקדי הכוח זה כבר שינוי
מערכת הבחירות שמגיעה היום להכרעה הביאה איתה למפלגות נשים מרשימות, חלקן חברות פורום הדירקטוריות מבית איגוד הדירקטורים: שירה שפירא, אמו של ענר שפירא ז״ל ואשת חינוך; לילי בן עמי, מייסדת פורום מיכל סלה; שלי שמיר קינן, מנהלת ודירקטורית; ואל״ם במיל׳ טליה לנקרי, מבכירות מערכת הביטחון. ההודעות היו חגיגיות, התמונות מרשימות. אבל דווקא היום, כשהבוחרים והבוחרות מגיעים לקלפי, צריך לשאול לא רק מי הצטרפה לרשימה, אלא גם לאן היא שובצה וכמה כוח אמיתי יהיה לה ביום שאחרי. מי שישבה בעשורים האחרונים סביב שולחנות של דירקטוריונים מכירה את הרגע הזה היטב, ויודעת שנוכחות לבדה עדיין לא אומרת מספיק.
בעולם התאגידי למדנו בדרך הקשה שיש הבדל עצום בין להכניס אישה לחדר לבין לתת לנשים כוח. במשך שנים התגאו חברות ב״דירקטורית הראשונה״, וחוק החברות עדיין מסתפק בכך שאם כל חברי הדירקטוריון בני מין אחד, הדירקטור החיצוני יהיה מהמין האחר. אישה אחת סביב השולחן ממלאת את הדרישה, אבל אינה משנה את הדינמיקה.
עכשיו יש לתחושה הזו מספרים. מחקר חדש של פרופ׳ מרים שוורץ-זיו מהאוניברסיטה העברית ושותפיה מארה״ב בחן יותר מ-50 אלף תצפיות של חברות ציבוריות אמריקאיות לאורך עשרים שנה, ובדק מתי רשות ניירות ערך האמריקאית פותחת חקירה נגד חברה. התוצאה חדה: בדירקטוריון שבו נשים מהוות לפחות 35% מהחברים, הסיכוי לחקירה נמוך ב-26%, ושכיחות ההפרות שהרשות קובעת נמוכה בכשני שלישים. כשהנשים מהוות 20% בלבד, הירידה בסיכון היא כ-9%. ההשפעה אינה עולה בהדרגה עם כל אישה נוספת – היא מזנקת רק כשנחצה סף המסה הקריטית.
וזה בדיוק המבחן שצריך לעמוד היום מול עיני הציבור. מועמדת שמשובצת במקום שלא ייכנס לכנסת היא ״הדירקטורית האחת״ של הפוליטיקה: היא מצטלמת היטב בקמפיין, אך אינה יושבת סביב השולחן שבו מתקבלות ההחלטות. ייצוג אמיתי לא נמדד במספר הנשים במודעות הבחירות, אלא במספר הנשים בכנסת, בממשלה, בקבינט ובראשות הוועדות. ולכן המבחן האמיתי הוא שילוב הנשים במוקדי קבלת החלטות.
המחקר מלמד גם מאין מגיע השינוי. כדי להוכיח שהגיוון הוא הגורם, ולא רק סימן לחברות מנוהלות היטב, החוקרים בחנו את הקמפיין של שלושת מנהלי הנכסים הגדולים בעולם – BlackRock, State Street ו-Vanguard – שהחלו להצביע נגד דירקטוריונים בלי נשים. החברות שנאלצו להוסיף דירקטוריות בעקבות הלחץ ראו את הסיכוי לחקירה יורד בכרבע. השינוי לא קרה מעצמו; הוא קרה כשמי שמחזיק בכוח דרש אותו. בפוליטיקה, מי שמחזיק בכוח הם הבוחרים, חברי המפלגות והגופים האזרחיים. אם לא נדרוש השפעה, לא נקבל אותה.
ויש בממצאים גם אזהרה. החוקרים מצאו שחברות ממהרות למנות נשים דווקא אחרי שנפתחה נגדן חקירה: בשנה שלאחר החקירה, שיעור החברות שמוסיפות דירקטורית גבוה בכשליש מהממוצע. נשים מגויסות כשצריך לשקם אמון, ולא תמיד כשמחלקים את הכוח. הספרות המחקרית קוראת לזה ״צוק הזכוכית״.
רגינה אונגר
ולמה זה חשוב דווקא היום? כי המחקר מראה גם מה נשים מביאות לשולחן. דירקטוריות מגיעות בשיעור גבוה יותר עם ניסיון פיקוחי – 27% מהן לעומת 19% מהגברים – מכהנות יותר בוועדות ביקורת, וערכן גדל דווקא בתקופות של אי-ודאות, כמו חילופי הנהלה. במחקר קודם שערכה שוורץ-זיו על דירקטוריונים של החברות הממשלתיות בישראל, דירקטוריון שישבו בו לפחות שלושה חברים וחברות מכל מגדר היה פעיל יותר ב-79% לפחות: שאל יותר, ביקש יותר מידע ויזם יותר. הכנסת, בסופו של דבר, היא הדירקטוריון של המדינה. תפקידה לפקח על הממשלה, לשאול שאלות ולדרוש תשובות. נשים שהובילו מערכות ביטחון, ארגונים חברתיים וחברות, ושהתמודדו עם משברים במציאות, הן בדיוק מה שהשולחן הזה צריך כמו גם כל שולחן קבלת החלטות אחר.
ביום הבחירות אנחנו מברכות על כל אישה שבחרה להיכנס לזירה הציבורית, אבל המבחן האמיתי יתחיל ביום שאחרי, בשאלה מי ימונו לשרות בממשלה, מי ישבו בקבינט, מי יעמדו בראש ועדות ומי יהיו סביב השולחן ברגעים שבהם מתקבלות ההחלטות החשובות באמת. לכן אנחנו מברכות את כל מי שתיבחר לכנסת, אך דורשות שהנשים שייבחרו יקודמו גם לתפקידי מפתח כמו שרת החוץ, שרת הכלכלה ושרת האוצר, וישולבו באופן אמיתי במוקדי קבלת ההחלטות. אותו עיקרון צריך לחול גם על הנהלות ודירקטוריונים של חברות, כך ששוויון מגדרי יהיה חלק טבעי וברור בבניית כל גוף בעל השפעה.
הגיעה עת שוויון.
הדר צופיוף הכהן היא מנכ״לית איגוד הדירקטורים | רו״ח רגינה אונגר היא יו״ר פורום הדירקטוריות ויו״ר קבוצת יהודה רשתות
