פרשנות
נתניהו ממנה מועמדים שכל תפקידם להוסיף חומר בעירה להפיכה המשטרית
נתניהו מחליף עובדי ציבור במינויים בעייתיים כזיני וכהן. המטרה: הכפפת דרגי הביצוע לממשלה ושבירת לגיטימציה של מערכת המשפט במסלול הבטוח להגשמת ההפיכה המשטרית. ההפיכה החלה בהסכמים הקואליציוניים ובמינויי השרים, והמינויים הבעייתיים הם התוצר הטבעי של הממשלה הזו
במהלך משפטו בתיקי האלפים חזר נתניהו שוב ושוב על המנטרה שלמד מהנשיא האמריקאי רונלד רייגן: פוליסי זה פרסונל ופרסונל זה פוליסי. כוונתו היתה שאם אתה רוצה לשנות מדיניות, תחליף את האנשים. את הלקח הזה ביקש להנחיל לשאול אלוביץ׳, איש ימני שרכש כלי תקשורת שמאלני: אתה רוצה לשנות את הקו השמאלי (והעוין כלפיי) של אתר וואלה, תחליף את העורכים והכותבים. נתניהו חזר והביע אכזבה מחולשת אלוביץ' לעשות כמצוותו – להחליף את הפרסונל כדי לשנות את הפוליסי. ועכשיו נתניהו מבקש להראות לאלוביץ' איך עושים זאת נכון: באמצעות שורה של מינויים לאורך כל חזית הממשל.
הפיכה משטרית יכולה להתבצע בכמה דרכים. השיטה הוותיקה, ההיסטורית, שבה הצבא תופס את השלטון לא רלבנטית בישראל. נותרו לפיכך השיטות הנקיות. דחייה "דמוקרטית" של הבחירות, שימוש ברוב הפרלמנטרי להעברת חקיקה דכאנית של הרוח הדמוקרטית והעברת סמכויות לשלטון. וכמובן החלפת הפרסונל.
הפיכה באמצעות חקיקה היא עדיין מסלול מכשולים לממשלה. כל עוד יש שופטים שיכולים לבטל חוק ואפילו חוק יסוד, או לפרשו על פי תכלית ״יהודית ודמוקרטית״. דחיית בחירות היא נשק יום הדין שאפילו הממשלה הנוכחית תחשוב פעמיים אם להפעיל. אם כי זוממים שם במרץ חקיקות שיקשו על מפלגות ערביות להתמודד, או להשתלט על ראשות ועדת הבחירות המרכזית ולמנוע ערעור לבג״ץ על החלטותיה. בכל מקרה, שיטת המינויים היא כרגע המסלול הבטוח להגשמת ההפיכה במובן של הכפפת דרגי הביצוע לממשלה.
הדוגמאות האחרונות של דוד זיני ויהודה כהן הן הבשורה לאופי ודרך המינוי: איתור יס־מנים שניתן לצפות ולסמוך על נאמנותם. וה״בונוס״ הוא התנגשות צוהלת עם הנחיות היועצת המשפטית לממשלה שמצדה מתעקשת על הליך תקין ומניעת ניגוד עניינים. וזה עוד לפני שהגענו לכישורים, למקצועיות ואף למידה מסוימת של ממלכתיות, לפחות כזו שתאזן בין נאמנות למלך לבין נאמנות לממלכה.
כאשר מדברים על מינויים, חשוב לסמן את היעדים החיוניים ביותר לממשלה שמבקשת להפוך את המשטר. בראש ובראשונה, מערכת המשפט. לכן מוקדשים מרב מאמצי הניגוח בנשיא העליון וביועצת המשפטית לממשלה. כך הותנע התהליך להדחת גלי בהרב־מיארה. כך הוכרז ״חוסר ההכרה״ ביצחק עמית.
המלחמה הפרסונלית הזו גובה מחיר כבד מנשוא של ריסוק לגיטימציה ואמון הציבור ברשות השופטת וביועצת שאמורים להנחיל את שלטון החוק בשלטון.
זה מתחיל בביוב ששופכים עליהם שרים וחברי כנסת. זה נמשך בהכרזות חוזרות ונשנות שהיועצת והנשיא הם עבריינים שפועלים בניגוד לחוק. וזה ייגמר, חלילה, באי־ציות לפסקי דין, משבר חוקתי, או הסדרה מחודשת של יחסי הרשויות: מעכשיו הממשלה ולא בג״ץ או היועצת הופכים לפרשניו המוסמכים של החוק. גיים אובר. זו אוטוקרטיה ודיקטטורה. זו המשמעות של ביטול הפרדת הרשויות והכתרת הרשות המבצעת, הממשלה, לשליט יחיד.
היה זה נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית שהעיר ש״דמוקרטיה מתה בשורה של צעדים קטנים״. זה היה בדיון בבג״ץ שביטל את ביטול עילת הסבירות, דוגמה לכוח שעדיין נותר למשפט כדי לבלום חקיקה. בפרשת ראש השב״כ נאבקת מערכת המשפט בחזית של המינויים. וגם כאן פוגשת הממשלה את עמית ובהרב־מיארה.
והערה לסיום. עסקינן במינויים בשירות הציבורי. אלא שנתניהו מכריז ופועל להגשמת ההפיכה המשטרית לא רק במינויי זיני או כהן. הוא נמצא שם כבר במינויי שרים כיריב לוין, שלמה קרעי, איתמר בן גביר, יואב קיש. אם אלה השרים, נבחרי הציבור, לאילו עובדי ציבור אנו אמורים לצפות?
ההפיכה המשטרית החלה בהסכמים הקואליציוניים, נמשכה במינויי השרים, בנאום ה״רפורמה״ של שר המשפטים וכל היתר – חקיקה, מינויים, סיכון הבחירות - הם אך תוצרים צפויים וטבעיים של הממשלה הזו.
