סגור
חיפוש

יחד ממשיכים
"יש להבליט התנהגות נורמטיבית כדי שהלא נורמלי לא יתבלט"

אמל ג'מאל, פרופסור לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת תל־אביב, "המעשה הטריוויאלי הוא האקוטי. כשאנו משוחחים, אנו לא רק מרגיעים את עצמנו, אלא לוקחים אחריות ואולי מתווים דרך"

"יש להבליט התנהגות נורמטיבית כדי שהלא נורמלי לא יתבלט"
"אירועי הלינץ' מייצרים שבר מנטלי עמוק, חוסר אמון. זה השבר האמיתי ובזה צריך לטפל מיד", אומר אמל ג'מאל, פרופסור לפילוסופיה פוליטית באוניברסיטת תל־אביב.
"מה צריך לעשות כדי להרגיע מיד? יוזמות משותפות של ערבים ויהודים שמראות שלמרות מה שקרה יש עדיין רוב שעובד ביחד, גם בבתי חולים, גם במד"א, גם באוניברסיטאות, שבהם אנשים מתוך מודעות, אף על פי שלא מסכימים על הכל, יש להם כבוד הדדי האחד כלפי השני". לדבריו, "גם תפקידה של התקשורת להפוך דיסקט. אני חושב שגם היא לא עשתה את עבודתה נאמנה. רק ביומיים האחרונים הביאו כתבה על עבודה ערבית־יהודית במד"א בלוד, עם מודל יפה של עבודה משותפת. עכשיו יש פרסומת ממשלתית של ערבים ויהודים שעובדים יחד, איפה זה היה עד היום?".
1 צפייה בגלריה
פרופ' עמאל ג'מאל
פרופ' עמאל ג'מאל
פרופ' אמל ג'מאל
(צילום: youtube)
ג'מאל סבור שמעבר לפתרונות הנמצאים אצל הממשלה יש משקל גדול מאוד לסט הפתרונות שיש לעשות בו שימוש בחיי היומיום. "זה הזמן להנכיח את הטריוויאלי, להבליט את ההתנהגות הנורמטיבית, כדי שהלא נורמלי לא יתבלט. בני אדם בעת חירום עושים דברים איומים, אתה צריך להנכיח להם את הנורמה, את המצב המובן מאליו. אני גר בירכא, רבע שעה מעכו, זה כואב לי בצורה לא נורמלית מה שקרה בה בשבוע האחרון, אחת הערים היפות בעולם בעיניי: אובדן כל דרך, התבהמות בלתי נתפסת, שאנשים לא רואים אנשים כבני אדם יותר. זה אולי נובע מעבריינות בסיסית שזולגת לבועה שמעלימה את האחר כאדם, ואני חושב שזה מה שקרה".
"אתמול התקשר אליי נשיא אוניברסיטת תל־אביב, חבר ולמעשה הבוס שלי, התקשר לכל החבר'ה הערבים, ודיברנו. מתוך דאגה על מה שקורה בחברה היהודית והערבית. את לא מבינה איך הרגשתי. נפעם. כי מי שעושה את זה אלה אנשים שמבינים שיש לנו אחריות ליצור את המציאות שאנחנו חיים בתוכה. לתפוס יוזמה ולעשות יחד מעשה באופן מכוון. אני חושב שהיום המעשה הטריוויאלי הוא האקוטי, כי כשאנחנו משוחחים, אנחנו לא רק מרגיעים את עצמנו, אלא מציגים מודל של איך להתמודד, ולוקחים אחריות על המציאות שבה אנחנו חיים, ואולי גם מתווים דרך. הסתגרות איננה הדרך. להפך. ההתקרבות מחדש. לגעת באחר. לא להסתגר. לא לתת למצב המנטלי להשתלט. שיחת טלפון. לשאול מה שלומך. לשתף בתחושות. במצטבר זה מעשה שיכול להגיע למסה גדולה של אנשים. איך תשכנע אחרים אם לא תציג מודל אחר? לא נתעלם מהמציאות, אנחנו יודעים שיש שונות ומחלוקות, ובכל זאת לבנות אופק של עבודה משותפת על בסיס כבוד הדדי".
יש מי שטוענים שקיום משותף מותנה בסיום הסכסוך. אפשר לקבל את זה ברמת האלימות הרצחנית שהתגלתה בימים האחרונים?
"זה תנאי הכרחי אך לא מספיק. אסור להמתין עד אז. הבנייה של העתיד המשותף בהווה היא חלק אינטגרלי מפתרון הבעיה הגדולה יותר. אוסלו קרס כי שלום הוא גם בין עמים, לא רק בין הנהגות. אני מעדיף תהליך של 60-50 שנה, להבין שצריך להיפרד, מזבנג וגמרנו. כדי שהיהודי והפלסטיני ירגישו בנוח, צריך לפתור את הבעיה מלמטה למעלה והפוך. אני לא מסתפק בתמונה יפה של ערבי ויהודייה יחד, זה לא ישכנע אף אחד. צריך עבודה משותפת מהכרה שיש מחלוקת עומק בין שני הצדדים ושצריך להתמודד איתה".