$
בארץ

החרגת ההפגנות מהסגר מגלגלת את תפוח האדמה הלוהט למשטרה

עם משרתו אוחנה במשרד לביטחון פנים ואחרי שהפיל על המשטרה את האחריות להפגנות, נתניהו מאמין שסוף סוף יצליח בדבר החשוב באמת: לחסל את המחאה ולרשום נצחון בריסוק הדמוקרטיה, אחרי שנכשל בבריאות ובכלכלה

משה גורלי 07:0514.09.20

נגיף הקורונה מסתובב בעולם כבר כמה חודשים טובים ונדמה שמעולם לא נתקל בדיונים קדחתניים מהסוג הישראלי. במדינת ישראל יש יהודים חרדים ויש יהודים דמוקרטים.

 

 

אלה עומדים על זכותם להתפלל ואלה עומדים על זכותם להפגין. המהות והזהות של מדינת ישראל כמדינה יהודית־דמוקרטית, מתנהלת גם בדיון על הנגיף והשפעתו: איפה הוא חזק יותר — בחללים הסגורים של בתי הכנסת או באוויר הפתוח של ההפגנות.

הפגנות בבלפור הפגנות בבלפור צילום: עמית שאבי

 

כיוון שהתמיכה בראש הממשלה בנימין נתניהו חזקה יותר במחוזות החרדיים מאשר הדמוקרטיים, יש לבתי הכנסת יתרון מסויים על ההפגנות, אבל ההפגנות הוחרגו בחוק הקורונה שמכיר בחשיבותם. מול נציגי הקב"ה בממשלה, ניצב נציג כחול־לבן במשרד המשפטים שמתעקש על הזכות להמשך שגרת ההפגנות.

 

אתמול נפל דבר כששר השיכון יעקב ליצמן הודיע על התפטרותו. במכתב ההתפטרות כתב: "אני שב ומתריע נוכח הכוונה שסומנה מראש בידי פרויקטור הקורונה פרופ' גמזו, להטיל סגר מלא בחגי ראש השנה ויום הכיפורים הקרובים, מה שימנע ממאות אלפי יהודים, מכל האוכלוסיות והמגזרים, להתפלל בבתי הכנסת".

 

לשיטתו הקורונה איננו נגיף שמאיים באופן שוויוני על כלל אזרחי ישראל, אלא הוא רק מכשיר למזימה המרושעת לדלל את כמות המתפללים בראש השנה וביום כיפור. ייתכן שההתפטרות היא צעד עצמאי של פריקת כעס, שלא על דעת שולחיו ־ האדמו"ר מגור או זה שמעליו ־ וייתכן שמדובר במאבקי כוח פנימיים בחצר החסידות וביהדות התורה, אבל המהלך הזה הוא בהחלט איתות לנתניהו שפגיעה בבתי הכנסת בתקופת החגים תיתקל בתגובה קשה.

 

ההפגנות ממוגנות בחוק הקורונה, כלומר מוחרגות לדרגת פעילות חיונית, כמעט כמו הצטיידות במזון או נגישות לטיפול רפואי. לכן, סביר שהממשלה בהחלטותיה לקראת הסגר, תעדיף להשאיר את ה"התאמות" הנדרשות למשטרה. שהמשטרה תחליט איך ובאילו תנאים ניתן יהיה להפגין. והמשטרה, מסכנה שכמותה, תיאלץ לתמרן בין מחוייבותה לחוק ולפסיקה שתומכים בהפגנות, לבין מחוייבותה למגבלות הסגר, לריחוק החברתי המתבקש, כשבתווך השר שלה, אמיר אוחנה, שההפגנות קלעו אותו לצרה משלו בדמות עימות עם ה"בייס", במיוחד עם אורלי לב אחראית תחום ההפגנות של הבייס שכבר סימנה אותו כרופס מדי בכל הקשור להפעלת המשטרה נגד המפגינים.

 

והמשטרה עצמה מטולטלת ומתנדנדת. יש בה גילויי אלימות מהסוג של הקצין ניסו גואטה, יש איבוד עשתונות אל מול מיצגים כ"שושקה", אבל השורה התחתונה — למרות חריקות כאלה ואחרות, היא מפעילה סובלנות שמאפשרת להפגנות להתנהל כסדרן. השאלה היא האם ההתאמות החדשות שיתחייבו מהסגר הצפוי, ישבשו אצלה את האיזונים העדינים שנבנו עד כה במתווי ההפגנות השונות — בבלפור, בקיסריה, בגשרים ובצמתים.

 

 

בנימין נתניהו בנימין נתניהו צילום: לע"מ

 

המאבק בקורונה הוא מאבק על הבריאות ועל הכלכלה. נתניהו "הוסיף" לו את המאבק על הדמוקרטיה. מקובל לחשוב שבמאבק מרובה יעדים, מוקרב לעתים יעד אחד על חשבון השני. והנה, נתניהו בכישרונו, שהתברר כחוסר כישרונו, גרם למדינת ישראל תבוסה מהדהדת בשתי החזיתות ־ גם התחלואה וגם הכלכלה. במקום הצלחה בשתיהן, או במקרה הפחות טוב, הצלחה בחזית אחת על חשבון השנייה, אנו חווים כישלון כפול כמדינה המפותחת היחידה בעולם שנכנסת לסגר שני.

 

ועל כל אלה נוספה החזית הדמוקרטית. נתניהו מנהל גרוע את המשבר, בין היתר בגלל המשאבים שהוא משקיע בהרס מערכות המשפט למטרותיו האישיות. וכשהוא שקוע בלסכסך את כולם בכולם, לשקר, לפלג ולהסית, חודר ומחלחל הדפוס הזה גם לזירות האחרות. כך גם מהלך חיובי ומבורך של שלום עם איחוד האמירויות הזדהם בפעלולי רמייה כלפי הציבור ושותפיו לממשלת "האחדות". וכך גם במאבק הקורונה שמתאפיין בסוג של כאוס ניהולי מתמשך של זיגזגים, מחדלים, שיקולים אישיים ופוליטיים.

 

וזו הסיבה שחלקים שגדלים באופן אקספוננציאלי בציבור הישראלי, לא רק מאבדים אמון בהנהגה, אלא מזהים גם את הסכנה לדמוקרטיה כלא פחותה מהסכנות לבריאות ולכלכלה. כשנבריא מהנגיף והכלכלה תשתקם, לאיזו מדינה נתעורר? ההפגנות הן הכלי המרכזי שיש בידי הציבור להביע את מחאתו, את דאגתו, את פחדיו.

 

בתרבות הציבורית והפוליטית בישראל, אין ממשק ממשי בין ההפגנות לבין המנופים הפרלמנטריים שמאפשרים מהפך שלטוני אמיתי. לכך צריך רוב בכנסת או רוב בקלפי. ובכל זאת ראש הממשלה מפחד. הוא לא מפחד לחייו, הוא לא מפחד שאשתו תיאנס או שבנו ייפגע ־ אלה ספינים עלובים ופאתטיים. הוא מפחד מהטמעת המסרים על כישלונו ומחדליו, וגם את מסוכנותו לעתיד המדינה, בקרב ציבורים הולכים ומתרחבים. הוא מפחד ממרואיינים כמו חברו הטוב מילדות פרופ' עוזי בלר; הוא מפחד להישאר לבד עם הבייס המשוסה והמשוטה שלו, ועם חבורת משרתיו הנרצעים שנותרו לו במפלגה.

 

ההפגנות הן הדלק שדוחק אותו לפינה הזו, שמבודד ומסמן אותו כאחראי המרכזי לאובדנה של המדינה ־ בתחלואה, בכלכלה, בדמוקרטיה. בסגר הקרוב הוא מקווה לשטח ־ גם את התחלואה, אבל גם ובעיקר את הווליום של ההפגנה.

x