שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

"היעד של ממשלות העולם צריך להיות: ניתוב כספי הסיוע לחלשים ביותר"

חוקרי קרן המטבע הבינלאומית מתריעים ממגפת אי שיוויון בחודשים ובשנים הקרובות; פרופ' פראקאש לונגני: "הרבה אנשים שמו יד על כספי סיוע ותמריצים שממש לא מגיעים להם. הממשלות צריכות להשקיע בניתוב"

אדריאן פילוט 08:1309.07.20

"בעלי המסעדות מאוד נפגעו מהקורונה. אבל תחשוב על המלצרים ועל הטבחים. הראשונים נפגעים אבל האחרונים נפגעים הרבה, הרבה יותר״ – במילים פשוטות אלה מסביר בראיון ל"כלכליסט" פרופ' פראקאש לונגני, המכהן כסגן מנהל האגף לביקורת והערכה עצמאית (IEO) של קרן המטבע הבינלאומית (IMF), הארגון הכלכלי הבינלאומי החשוב בעולם, את הדינמיקה של משבר הקורונה. קשה לחשוב על אדם מתאים יותר מלונגני – שהקדיש את רוב חייו המקצועיים לחקר סוגיית אי השוויון (הכל כך לא מזוהה עם הקרן) – להוכיח עד כמה תחזיות כלכליות הן חסרות משמעות ושהקפיטליזם רווי חסרונות, בעוד שהגורם המשפיע ביותר בסביבה תומכת צמיחה הוא: שיוויון חלוקתי.

 

 צילום: איי פי

 

כיום אין ספק – סוגיית האי שיוויון תהיה אתגר מרכזי של ממשלות העולם בחודשים ובשנים הקרובות ויעד מדיניות מרכזי שלהן. זו אחת הסיבות שלונגני ועמיתו ג'ונתן אוסטרי הפכו באחרונה לכוכבים העולים של הקרן. המחקרים האמפיריים של לונגני ואוסטרי מוכיחים מעבר לכל ספק כי מגיפות מגדילות את אי השוויון בשנים שאחריהן. העלייה במדד הג׳יני עומד במקרים כאלה על בין 1% ל־1.5%, ואי השיוויון נוטה להיות גדול יותר בכלכלות עם שיעורי צמיחה ריאלית נמוכים. מדובר בחלק מהמקרים בזינוק חד של עד 10% בנתח של העשירון העליון בהיקף ההכנסה הלאומית, ושל 6% בנתח של החמישון העליון (שני העשירונים העליונים), ובמקביל צניחה משמעותית בנתח של העשירונים התחתונים שנעה בין 6% ל־15% בחמש השנים שאחרי פנדמיה. התעסוקה של מחוסרי השכלה נפגעת הרבה יותר, ומתאפיינת בירידה של 10% יותר בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה לעומת עובדים בעלי תארים אקדמיים שירידת השתתפותם נמדדת לרוב באחוזים בודדים.

 

״אנשים חושבים שמגיפות משפרות את השוויון החלוקתי כי הן הורגות אנשים וזה אמור לשפר את יכולת וכוח המיקוח של העובדים. אבל הממצאים מספרים סיפור אחר לגמרי״, מסביר לונגני. ״ההסבר פשוט ונסוב סביב מונח שלמדנו להכיר היטב – יכולת עבודה מרחוק. העולם מחולק כבר 40 שנה לשתי קבוצות: זו שנהנית מהקדמה הטכנולוגית והגלובליזציה – וזו שלא. קבוצה שיודעת להשתמש בטכנולוגיה ובמכונות ומי שנדחקים החוצה על ידי אותן טכנולוגיות ומכונות. מגיפת הקורונה ממחישה זאת היטב – מי יכול לעבוד מהבית, ומי שחייב לבצע את עבודתו פיזית במקום העבודה – ואינו יכול לעשות זאת״. לונגני ממשיך ומסביר שבחינת המספרים מגלה שבעשירונים התחתונים רק בין 20% ל־30% מהעובדים יכולים לתת מענה מהבית, ובעשירונים העליונים בין 70% ל־80%, ״וזו״, הוא אומר, תמונת אי השיוויון שהמגפה הזו משקפת ומייצרת״.

 

לונגני ואוסטרי חשפו ממצא מטריד נוסף: הפגיעה אינה רק קצרת טווח ומכונה בעגה המקצועית "אפקט ההצטלקות" (SCARRING EFFECT). מדובר באובדן הכנסות לא רק בטווח המיידי אלא ב־15–20 שנה קדימה, ולצידה: ירידה בתוחלת חיים של 1–1.5 שנים, פגיעה בהישגים האקדמיים של צאצאי הנפגעים הכלכליים במגפה, פגיעה משמעותית בהזדמנויות תעסוקה בשנים הבאות (אותן הזדמנויות לא נפגעות בקרב עשירים ומשכילים), ופגיעה בלכידות החברתית, שעלותה משולמת על ידי החברה כולה.

 

לוגני מספק דוגמה מתחום הבריאות שממחישה את הממצאים הכלכליים: ״בניו יורק נמצא כי 65% מהתושבים העשירים יותר (על פי שכונות מגורים) שנבדקו לקורונה קיבלו ממצא שלילי, בעוד שבקרב תושבים בשכונות העניות יותר 60% מהנבדקים נמצאו חולים, ורק 40% שליליים לנגיף. יתרה מזאת, בארה"ב נרשמו שיעורי תמותה גבוהים יותר בקרב בעלי הכנסה נמוכה בני מיעוטים (קבוצות חופפות בחלק גדול מהמקרים). בוויסקונסין, למשל, אפרו־אמריקאים מהווים רק 6% מהאוכלוסייה, אבל 40% ממקרי המוות נרשמו באוכלוסייה זו״.

 

השאלה הגדולה עימה מתמודד לונגני בימים אלה היא האם גם הפעם נהיה עדים לזינוק חד באי השוויון ולתופעת ה"היסטרזיז" שבמסגרתה אחרי משברים כלכליים המלווים בזינוק משמעותי באבטלה ואובדן מקומות עבודה, קהלים גדולים יוצאים משוק העבודה לצמיתות – מה שגורם לירידה בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה ולעלייה בשיעור האבטלה הטבעית או המבנית. "בעבר המדיניות שננקטה על ידי רוב הממשלות היתה בלתי מספקת בעליל בכל הנוגע למניעת אובדן מקומות עבודה, והירידה בביקושים שבאה בעקבותיה, וזו הסיבה שמסבירה מדוע אי השוויון גדל: הזדמנויות תעסוקה של מקטעים גדולים באוכלוסייה נפגעו אנושות וזה גרם להיסטרזיז. האם זה יקרה שוב? אני ממש מקווה שלא, שלמדנו משהו והממשלות לא יתנו לזה לקרות שוב! אם הממשלות לא יתערבו עם כלים פיסקאלים כולל עידוד ביקושים – זה יחזור על עצמו״.

 

לדברי לונגני עדיין לא מאוחר מדי. על הממשלות לעשות את "הדבר הנכון" ולסייע לחלשים ביותר ובעלי הכישורים הנמוכים. ״היסטרזיז איננה תופעה הכרחית או טבעית. ממשלות עשו, עושות, ומשתדלות אבל הן חייבות לנתב ולייעד את הסיוע לשכבות החלשות ביותר. לפזר כסף לכל עבר ולקוות שהכסף הזה יגיע בסוף לנזקקים ביותר – זה לא מספיק. יש דוגמאות כאלו כמעט בכל מדינה: אתה רואה כל כך הרבה אנשים ששמו יד על הכספים של קרנות סיוע או תמריצים והם אנשים שממש לא מגיע להם ואז האוכלוסייה שבאמת צריכה את הכסף זועמת. ממשלות צריכות להשקיע ביעוד ובניתוב. אלה דברים חשובים וצריך להיות אכפת מהם לממשלות״. לדבריו, זה הזמן לתמוך באופן ישיר באזרחים שכן מדובר באבטלה בכפייה: ״שמירה על מסגרת גרעון וחוב אינה היעד המרכזי אלא להציל חיים תוך חיזוק הרפואה הציבורית ותמיכה כלכלית באזרחים. מדיניות צנע היא בהגדרה מרחיבת פערים ומעודדת אי שוויון״.

x