שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
בארץ

במקומות שאתם רואים כשלים אני רואה שבחים

צמצום המאבק בשחיתות, פחות דו"חות בזמן אמת ויותר משובים חיוביים: מבקר המדינה החדש מתניהו אנגלמן שוקל לבטל את מהפכת האקטיביזם הביקורתי שהנחילו קודמיו. ועדיין, לא מדובר בניסיון להחזיר עטרה ליושנה או ליישר קו עם העולם, אלא להתחנף לממנה מבלפור

משה גורלי 06:5129.07.19
מבקר המדינה האחרון יוסף שפירא מונה לתפקיד כדי לבלום את האקטיביזם הביקורתי של קודמו מיכה לינדנשטראוס. ועתה, הובא מחליפו מתניהו אנגלמן על מנת לבלום את האקטיביזם של שפירא - במיוחד, בכל הנוגע לטיפול בשחיתות והחיסכון במחמאות. נדמה שהפעם ההצלחה תהיה גדולה יותר, בעיקר כי הופנם הלקח המרכזי מכהונתו של שפירא - אי אפשר "לסמוך" על שופט.  
ובכל זאת, יש לעשות סדר בסיטואציה. מבקר המדינה המנוח, מיכה לינדנשטראוס, היה זה שחולל את המהפכה האמיתית בתפיסת תפקיד המבקר בכל הנוגע לטיפול בשחיתות. אם

אנגלמן יפחית משמעותית מהטיפול בנושא זה, הוא אמנם יגשים את ציפיות ממניו, אבל בפועל הוא יחזיר את הטיפול למסגרות המקובלות של ביקורת מדינה בעולם, כפי שהיה לפני לינדנשטראוס.

 

אנגלמן אכן אותת שזה הכיוון, כשהחליט שלא להאריך את כהונתו של ניצב בדימוס עמיחי שי, היועץ לענייני שחיתות, או בלשון הרשמית היועץ לתפקידים מיוחדים. זהו תפקיד שלינדנשטראוס יצר והעמיד בראשו את הניצבים יעקב בורובסקי ומאיר גלבוע שתאמו באישיותם את יעד המלחמה בשחיתות.  

מבקר המדינה מתניהו אנגלמן. חלק משורת מינויים לשירותו האישי של ראש הממשלה נתניהו מבקר המדינה מתניהו אנגלמן. חלק משורת מינויים לשירותו האישי של ראש הממשלה נתניהו צילום: עמית שאבי

 

אנגלמן אכן אותת שזה הכיוון, כשהחליט שלא להאריך את כהונתו של ניצב בדימוס עמיחי שי, היועץ לענייני שחיתות, או בלשון הרשמית היועץ לתפקידים מיוחדים. זהו תפקיד שלינדנשטראוס יצר והעמיד בראשו את הניצבים יעקב בורובסקי ומאיר גלבוע שתאמו באישיותם את יעד המלחמה בשחיתות.

 

לינדנשטראוס החליט להרעיד את מוסד מבקר המדינה

 

מהפכת לינדנשטראוס התבטאה בכמה דרכים: שימוש נרחב בסעיף 14(ג) המפורסם, המאפשר העברת חשדות לפלילים מהמבקר ליועץ המשפטי לממשלה; התמקדות בביקורת אישית ולא רק מערכתית; פרסום שמות מבוקרים; פרסום דו"חות בזמן אמת; והעיקר - הרבה מאוד ראיונות לתקשורת. כל אלה כמעט ולא היו קיימים בזמן קודמיו, השופטים העליונים מרים בן פורת ואליעזר גולדברג. אך גם אם מהותה של ביקורת היא מערכתית, ובמהלכה עולה חשד לטוהר מידות, ניגודי עניינים, אי סדרים כספיים וכיוצא באלה - מוסמך המבקר להעביר את הממצאים ליד היועץ לטיפול חקירתי פלילי.  

 

גם קודמיו של לינדנשטראוס החלו, במשורה אמנם, לטפל בשחיתות. בן פורת עסקה במינויים פוליטיים ומימון בחירות, והכניסה ללקסיקון את הביטוי "קניית שלטון בכסף". יורשה, גולדברג, התריע על הפרשות שהובילו לכתבי אישום והרשעות נגד עמרי שרון (מימון הבחירות של אריאל שרון) וצחי הנגבי (מינויים במשרד לאיכות הסביבה).

 

לינדנשטראוס הבין שהסנטימנט הציבורי־תקשורתי נוטה לביעור השחיתות והחליט להצטרף. הוא סירב להתעטף באלמוניות היחסית שאפפה את מסורת התפקיד, שעיקרה פרסום דו"ח שנתי עב כרס שהיה מושלך לרוב לבוידעם להעלות אבק. לינדנשטראוס החליט לחלץ את מוסד הביקורת מאלמוניותו האפרורית והמדכאת, להפוך את המאבק בשחיתות ליהלום שבכתר, ולהצטרף רשמית לשורת גורמי האכיפה האחרים הלוחמים בשחיתות.

 

בכל אלה נכרך גם מניע אישי נוסף ־ המלחמה באהוד אולמרט, שהסלידה של השניים אחד מהשני הייתה גלויה לכל. לינדנשטראוס הלך בכל הכוח על הראש (הממשלה) וניפק סדרת דו”חות קטלניים שהכירו לציבור את סעיף 14(ג). היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, סלד מהשיטפון הזה שנחת עליו, אבל ריבוי הדו"חות לא הותיר לו ברירה אלא להורות על חקירות פליליות שמרביתן לא הבשילו לכתב אישום. היו שם דירות המגורים שאולמרט קנה ומכר מחבריו המיליארדרים, מכירת גרעין השליטה של בנק לאומי, המרכז לעסקים קטנים ועוד. פרשת מרכז ההשקעות שהחלה אצל המבקר הסתיימה בהרשעת אולמרט בהפרת אמונים.

 

שפירא מונה כדי לרסן אך ביקר בחריפות ואכזב את ממניו

 

מחליפו, יוסף שפירא, הומלץ בידי מקורבי נתניהו, יריב לוין וזאב אלקין בתוספת מילתם הטובה של בני הדודים והפרקליטים דוד שמרון ויצחק מולכו. שפירא מונה כדי לרסן את האקטיביזם הביקורתי של קודמו. אמנם לקח לו קצת זמן, אבל גם הוא "מעל" בציפיות ממניו, במיוחד כשפרסם את דו"ח מעונות ראש הממשלה החריף, שהפך לחלוטין את יחס המעון הרשמי בבלפור, כלפיו. לאחרונה, פורסם ששפירא העביר ליועץ מנדלבליט חומרים המעלים חשד ביחסיו העסקיים של ראש המשלה נתניהו עם בן דודו, איש העסקים נתן מיליקובסקי. אותם חומרים עלו בוועדת ההיתרים ממנה ביקש נתניהו אישור למימון הגנתו המשפטית. שפירא גם הותיר על כנו את תפקיד היועץ לענייני שחיתות, שאנגלמן מיהר להיפטר ממנו, ואף הצהיר על כיוון נוסף לביקורת, שמטריף במיוחד את שלטון הימין בישראל ־ זכויות אדם.

 

הקול קול מתניהו והידיים ידי נתניהו

 

בנוסף לצמצום הפעילות למיגור השחיתות, מבקש אנגלמן להוסיף שבחים לדו"חות הביקורת. צעד זה מתאים לרוח האינטרס של נתניהו, שהבהיר כבר באפריל 2017 איך צריכה לדעתו להיראות ביקורת ־ "במקום שאתם רואים פקקים, אני רואה מחלפים". אך ביקורת קלאסית אינה נמנעת ממחמאות שהרי ייעודה פני עתיד ולא רק נבירה בעבר. בציון משבח של תופעות יש בכדי לעודד ולחזק את המוטיבציה להשתפר. 

 

אנגלמן, בהשראת נתניהו, מתכוון גם להפחית את הפקת הדו"חות בזמן אמת. פרסום בזמן אמת נחשב כלי חריג למהותה של ביקורת שמיועדת לאחר מעשה ולא תוך כדי תנועה. ככזה הוא שמור למקרים יוצאי דופן או לסקנדלים מהדהדים במיוחד. ואכן, גם מבקרים מסורתיים השתמשו בכלי הזה: ב־1987 ערך המבקר יצחק טוניק דו"ח על פרויקט מטוס הלביא. ב־1990 בחנה בן פורת את חלוקת ערכות המגן לאזרחים, עוד לפני פרוץ מלחמת המפרץ.

 

לינדנשטראוס השכיל למנף גם את הכלי הזה לשימוש נפוץ יותר דוגמת הדו"ח על ההתנתקות ומיגון היישובים בעוטף עזה. בדו"ח מיוחד על השריפה בכרמל הטיל המבקר אחריות על שרי הפנים והאוצר אלי ישי ויובל שטייניץ. "בדיקת נושאים מיוחדים 'בזמן אמת'", כתב, "עדיפה לא פעם על 'בדיקה היסטורית'. זוהי מדיניותו החדשה של משרד המבקר". הביקורת על מדיניות זו אינה נחלתם של אנגלמן ונתניהו בלבד, וגם קודמו אליעזר גולדברג ביקר אותה בחריפות.

 

ובכל זאת אסור להתעלם מהתמונה הכוללת שמניעה את מהפכת הנגד הזו במשרד מבקר המדינה. אין בה דבר וחצי דבר עם דיון אמיתי בתפקיד הביקורת. יש בה אך ורק מינוי שנרתם על ידי נתניהו לעגלתו החורקת. בדיוק כמו ששר המשפטים אמיר אוחנה מנמק את הדחתה של המנכ"לית אמי פלמור בחיזוק המשילות, יכול מתניהו אנגלמן לנמק את ביטול האגף לתפקידים מיוחדים בהחזרת עטרת הביקורת ליושנה. פורמלית, במונחי ממשל תקין ומבנה מוסדי נכון, שניהם צודקים. אבל, כמאמר הפתגם הידוע, כולם יודעים למה הוכנסו שני החתנים האלה לחופתם.

 

השורה התחתונה מספקת איפוא אירוניה מורכבת ודואלית: המהלכים שמבצעים השליחים החדשים, אנגלמן ואוחנה, בשירות אדונם אינם מופרכים או בלתי לגיטימיים. ועם זאת, הם בהחלט כאלה, ויש בהם מן שעבוד מוסדות ממלכתיים חשובים לשירותו האישי של ראש הממשלה.

 

וזה הסיפור האמיתי, הניסיון של ראש הממשלה להפוך את כל הרגולטורים המשפטיים — מבית המשפט העליון, דרך היועץ המשפטי, הפרקליטות, המשטרה ועד מבקר המדינה — ל"אויבי" השלטון והמשילות, ואפילו לרודפיו האישיים. יוסף שפירא, כמו אביחי מנדלבליט ורוני אלשיך, הם מינויים אישיים של נתניהו ש"אכזבו" ועשו את המוטל עליהם. אמנם בדרגות שונות של התלהבות ונחישות, אבל מספיק בכדי לעורר עליהם את זעמם של הראש ומשפחתו. אוחנה ואנגלמן, כמו אמסלם במשרד תקשורת, הם מבשריו של השירות הפוליטי והציבורי שצפוי לנו בממשלת נתניהו הבאה, אם וכאשר תקום.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x