ניצחון המדינה: בזכות הפקידות המקצועית

הבוררות בין המדינה למפעלי ים המלח הסתיימה בתוצאה מפתיעה: ניצחון מוחץ של המדינה על פני התאגיד בבעלות משפחת עופר - אחת המשפחות החזקות, העשירות ומשפיעות ביותר במשק.

לניצחון הזה יש משמעות תקציבית משמחת לא רק בטווח המיידי אלא גם לעתיד: מיליארדי שקלים ייכנסו לקופת המדינה בדיוק בתקופה שבה היא זקוקה להם מאוד. מעבר לכך הכספים ימשיכו לזרום גם בשנים הבאות, שכן לפסיקה השלכות עד תום הזיכיון ב–2030.

מימין: מנכ"ל כיל לשעבר ניר גלעד והחשכ"לית לשעבר מיכל עבאדי בויאנג'ו צילום: עומר מסינגר

התוצאה הזאת, שתניב לאזרחי ישראל יותר ביטחון, חינוך ובריאות איננה טריוויאלית כלל וכלל. האחראים לניצחון הם ארבעה פקידי ציבור - חשבים כלליים, כפי שהם מכונים בז'רגון: פרופ' ירון זליכה, שכיהן בשנים 2007-2003 ולקראת סוף הקדנציה שלו העלה את הסוגיה על תשלום חסר בתמלוגים - ואת הבעייתיות שבה - על ראש סדר היום הציבורי; שוקי אורן, שפעל בין השנים 2011-2007, לא נרתע והחליט ללכת צעד נוסף ולהתחיל את ההליך הרשמי; מיכל עבאדי-בויאנג'ו, שכיהנה בשנים 2017-2011, בהן ניהלה קרב איתנים קשה, ובאותה הזדמנות הוסיפה מימד נוסף למלחמה הכוללת בין כיל למדינה - הקרב על קציר המלח, שגם בו המדינה זכתה לניצחון מפתיע; ורוני חזקיהו, החשב הכללי המכהן, שהוביל להשלמת התהליך.

שומרי האינטרס הציבורי

את תרומתם של הפקידים חשוב להזכיר דווקא עכשיו, כשהרכבתה של ממשלת נתניהו החדשה נמצאת בעיצומה - ממשלה שקודמתה ניהלה מלחמת אלימה, כוחנית ואכזרית נגד הפקידות המקצועית ומשרתי הציבור. זליכה, אורן ועבאדי-בויאנג'ו אמנם שונים מאוד זה מזו באופיים ובהתנהלותם, אך היום, בפרספקטיבה של כמעט 12 שנה, מתברר שיש להם לכל הפחות מכנה משותף אחד: המחויבות לשמירה על האינטרס הציבורי ללא מורא וללא משוא פנים.

בניגוד למה שרוב הציבור חושב ולמה שהתואר רומז, ייעודו האולטימטיבי של החשב הכללי הוא שמירה על נכסי הציבור - ואין נכס ציבורי יותר מאשר אוצר טבע. בניגוד לכל שאר מנהלי האגפים באוצר, תפקיד החשב הכללי הוא סטטוטורי, קרי: הוא שואב את סמכויותיו מכוח החוק, ולא תלוי בשר המכהן, וזו אולי הסיבה מדוע מאבקים כאלו מזוהים הרבה יותר עם הפקיד מאשר עם השר עצמו.

יתרה מזו, לעתים הפקיד נאלץ לעמוד לא רק בפני הלחצים של התאגיד - לרבות סוללת היחצ"נים ועורכי הדין - אלא גם מול נבחר הציבור עצמו. לכן כל כך קל להתפתות ולוותר על הקרבות הללו, שנראים אבודים כבר מהיום הראשון, קל וחומר כאשר כלל המעורבים בפרשה יודעים כי הם ישלמו מחיר אישי ואף כבד עת התנגשות מול תאגיד כמו כיל ומול אחת המשפחות החזקות במשק. הדרך, שהיא ארוכה, מתישה ומייגעת, עלולה לכלול הכפשות - שגם במקרה הזה לא היו חסרות. קרב כזה עלול לעלות לפקיד הציבורי בפגיעה בהמשך הקריירה, ולפגוע בפרנסתו העתידית ולעתים אף בשמו - או שמה - הטוב, ולצמיתות.

בדיעבד, ובפרספקטיבה של כמעט 12 שנה, הסיפור הזה הוא כל כך מכונן וחיוני וראוי לתת את הקרדיט למי שמגיע. הדברים האלו מקבלים משנה תוקף בעיתוי בו שוקל שר אוצר הנוכחי "להדיח" פקיד בכיר (שאול מרידור - הממונה על התקציבים) וראש ממשלה, שדווקא ידע להתחבר באופן פנטסטי לפקידות של האוצר עת כיהן כשר ולהוציא עימם שינויים מבנים היסטוריים, אך הפגין בארבע השנים האחרונות זילות וזלזול מופגנים כלפיהם וניסה לקצץ בסמכויותיהם.

החשב הכללי שהפך את עורו

אפרופו פקידים, חשבים כללים, מאבקיהם וסגולתיהם כדאי להזכיר עוד "גיבור" שכיכב בפרשה הזו, אך במובן קצת אחר: ניר גלעד, שהיה חשב כללי באוצר בשנים 2003-1999 ולאחר מכן, ב–2015-2007 - בדיוק בתקופה הקריטית בסכסוך שבין החברה למדינה - היה מנכ"ל כיל.

גורמים בכירים המעורים בפרטים התייחסו היום להתנשאות, השחצנות, הבוטות והיהירות שהפגין גלעד כלפי כל קודמיו בתפקיד, והודו כי התנהלותו היא זו שמנעה פשרה, הובילה לסכסוך ולבסוף לאובדן הון עתק לכיל. היה זה ניר גלעד שהבטיח לאותם פקידים שהחליפו אותו כי הוא ינצח אותם בכל ערכה שיבחרו - ובנוקאאוט. במובן הזה, כדאי לאותם פקידים - בעבר ובהווה - לנצל את השעה הזו לחשבון נפש ולהבין כי השימוש בכוח חייב להיות מושכל שכן היבריס הוא מצפן רע שמוביל לתוצאות בלתי רצויות עבור כולם.