מה צופנת הקואליציה של נתניהו: ניסוי מצמרר בעתידה של המדינה

שורה של הצהרות פומביות משרטטות תרחיש בלהות שצפוי אם בנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה עם הימין הקיצוני והחרדים. נתניהו עצמו הודיע שיעדיף להתבסס על מפלגות הימין. המועמדים לתפקיד שרי המשפטים – יריב לוין או איילת שקד – כבר מתחרים בהצהרות מי ירסק יותר את עצמאותה של מערכת המשפט. בצלאל סמוטריץ' חומד את משרד החינוך ומבטיח לבטל את לימודי הדמוקרטיה וערכי המערב.

במקביל, נתניהו מתהדר בידידותו עם מנהיגי העולם שמבקשים לעצב דמוקרטיה אחרת – סמכותנית, שמרנית, לאומית, מסתגרת. דמוקרטיה שבולמת את מבקריה הפנימיים המרכזיים – משפט ותקשורת עצמאיים. טראמפ ופוטין הם היכין והבעז שלו, וגם מנהיגי הודו, ברזיל, הונגריה, פולין, צ'אד. חלקם אף הרעיפו עליו מתנות יקרות ערך בסמוך לבחירות: טראמפ הביא את רמת הגולן, פוטין את גופתו של זכריה באומל, ובולסונארו הברזילאי את ניימאר. בדומה לארדואן – ניצחון של נתניהו יהיה גם רישיון להתפרע, להמשיך ולהעצים את מעללי ממשלתו היוצאת.

1. מקובל להטיח בנתניהו ושותפיו, היוצאים וכנראה הנכנסים – הימין הקיצוני והחרדים – שהם פוגעים בבג"ץ, בזכויות אדם, בתקשורת החופשית, בתרבות פלורליסטית. אבל הכחדתם של אלה, מבחינתם, איננו חלום בלהות, אלא החלום הוורוד. זו בדיוק המדינה שחלומם הרטוב מבקש לכונן. הבעיה היא שהסכנה היא לא רק לעוגנים הליברליים אלא גם ליתרון הכלכלי־טכנולוגי־צבאי של ישראל שיכול להתקיים אך רק בדמוקרטיה חופשית. במילים האחרות, ככל שנתקרב במדדי הדמוקרטיה לעולם הערבי מסביבנו, כך נאבד את היתרונות שמאפשרים לנו להתמודד עמו.

צילום: אוליבייה פיטוסי

ואם נתניהו יממש את זממו, יתקיים בישראל ניסוי מצמרר: האם ישראל תשמור על עליונות טכנולוגית, כלכלית וצבאית ללא דמוקרטיה אמיתית מהותית? האם ניתן לפגוע רק בזכויות אדם ומיעוטים, בחופש הביטוי, בעצמאות המשפט, מבלי לפגוע בחוסנה, בעתידה וביכולת הישרדותה של מדינת ישראל?

אחד המדדים ההשוואתיים לעוצמה כלכלית הוא התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש. אחת המסקנות מהטבלה העולמית היא שהמדינות הדמוקרטיות מצליחות ומשגשגות יותר מהמדינות הלא־דמוקרטיות. ישראל היא במקום ה־35 בעולם לעומת שכנותיה לבנון (65), מצרים (92), ירדן (94), כשסוריה בכלל לא בליגה. נכון שדמוקרטיה היא לא תנאי בלעדי. מובילת הטבלה קטאר נמצאת שם בזכות היותה מעצמת משאבים טבעיים. סין ממנפת את יתרון הגודל אף שאינה מופת דמוקרטי. לישראל אין הנכסים של קטאר וסין. יש לה רק הדמוקרטיה שאותה מסכן נתניהו. ומהו הנכס החלופי היחיד שלו – ידידותו עם טראמפ. אבל טראמפ ייגמר פעם, אם לא יתהפך עלינו קודם עם דיל המאה.

2. ההיסטוריה, המקומית והעולמית, מחזקת את הטיעון הקיומי. למשל, העליונות האווירית של ישראל שהובלטה במלחמת ששת הימים והונצחה מאז. מדוע הטייס הישראלי טוב מיריבו הסורי, מדוע המטוסים והאוויוניקה – האמריקאית והישראלית – טובים מאלה מתוצרת רוסיה? בגלל שהטייסים והתעשיות שמתפתחים בסביבה דמוקרטית, משוכללים ועדיפים על אלו שצמחו במדינות לא־דמוקרטיות. הווילה הישראלית, כלשונו של אהוד ברק, שורדת ומשגשגת בג'ונגל המזרח־תיכוני רק בגלל היתרונות הכלכליים־טכנולוגיים־צבאיים שיכולים להתפתח אך ורק בסביבה דמוקרטית.

ונרחיב להיסטוריה העולמית. ברית המועצות ניהלה מלחמה קרה ארוכת שנים מול ארה"ב על ההגמוניה העולמית. המלחמה הקרה, שהחלה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ונמשכה עד תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, כללה מאזן אימה גרעיני, מרוץ לחלל, מעורבות בסכסוכים אזוריים ותמיכה בבריתות גיאו־פוליטיות. בסופו של יום, ברית המועצות קרסה בגלל שעוצמתה לא יכלה לשאת את המאמץ הכפול: גם החיצוני־צבאי וגם הפנימי־כלכלי. המיג אולי התחרה במטוסים המערביים, אבל הדאצ'ה, המכונית הרוסית, כבר היתה נחותה מהמכוניות המערביות. וגרוע מזה, בשנים קפואות, הלחם שצרכה למחייתה המשפחה הרוסית היה תלוי באספקת החיטה מחקלאי טקסס. הדמוקרטיה האמריקאית ניצחה את הדיקטטורה הסובייטית ולא בשדה הקרב אלא בשדה הכלכלה שאפשרה את העליונות, השגשוג ורמת חיים שמתקיימים רק באורח החיים הדמוקרטי.

ובשולי הדברים, לקח גלובלי שאקטואלי גם עבורנו: דמוקרטיות מנצחות את המלחמות החיוניות לקיומן, אבל מפסידות את המלחמות הלא־חיוניות. ארה"ב ניצחה במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה, אבל הפסידה בווייטנאם לקומץ לוחמי גרילה נחושים. ישראל ניצחה במערכות הקיומיות שהקונצנזוס סביבן היה מלא, ומצליחה פחות במלחמות שאין הסכמה לאומית רחבה סביבן.

3. הקשר בין דמוקרטיה לעוצמה לאומית נובע מהערך המוסף שמשלב בין חינוך מערבי, פלורליזם מחשבתי, גלובליזציה, רציונליזם, הומניזם, ליברליזם. כן, כל אותן "תועבות" שהפשיזם והדת מבקשים לדכא. כאשר המדינה מבקשת לכפות את עצמה, היא ממאיסה את עצמה. כאשר ההלכה מבקשת לכפות את עצמה, היא ממאיסה את עצמה. ועם הנציגים הקיצוניים ביותר של שני אלה מבקש נתניהו להתחבר כשותפים בלעדיים. עם נפתלי בנט, שקד, סמוטריץ', איתמר בן גביר ועם החרדים. ואל תבנו על משה פייגלין כמושיע הגדול. גם כחלון לא יועיל הפעם.

אף שבנט הוא הצלחה כלכלית, וגם ניר ברקת, וגם אחיו שהוא בעלה של אלונה ברקת, אסור להתבלבל כפי שאומר ערן זרחוביץ', חקיינו המבריק של בנט – יתרונותיה הכלכליים של ישראל אינם מתקיימים בבייס של קואליציית נתניהו. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל לחלק ניכר מתומכי הקואליציה יש השכלה תורנית ולא השכלה בלימודי ליבה כמו מתמטיקה ואנגלית, הרלבנטית לתעשיית ההייטק. ההון האנושי הישראלי שעומס על גבו את הכלכלה, ההייטק והתעשייה הישראליים לא רק שאינו תומך בקואליציה הזו, אלא אינו יכול לאורך זמן להתקיים במדינתה. קואליציה ש תנתב תקציבים לשטחים ולישיבות, שתחשיך את הפרהסיה הציבורית באיסורים הלכתיים, שתדרדר אותנו בקהילה הבינלאומית לסיכוני אפרטהייד וחרם, שתדכא את החופש הפנימי.

ולנו יש גם הצרה של השטחים. ישראל מנסה כבר 52 שנה לתמרן בין דמוקרטיה נורמלית בתוך הקו הירוק לבין שלטון צבאי וכיבוש בשטחים. וכפי שהיטיב לחזות ישעיהו ליבוביץ – משטר השטחים "בולע" בהדרגה את משטר ישראל. האבסורד הדיכוטומי הזה משלים ומתחבר למגמה העולמית שבה דיכוי הדמוקרטיה הליברלית נגזר בין היתר משנאת זרים. מהגירת מקסיקאים, אפריקאים ומוסלמים, וגם כתגובה לטרור המוסלמי שמכה ברחבי העולם. ישראל היא סוג של מעבדת ניסויים למגוון האיומים הזה – פליטים ומסתננים מאפריקה, שב"חים מהשטחים, האוכלוסייה הערבית משני צדי הקו הירוק, הטרור הפלשתיני ובעיקר האיום האיסלמי – חמאס, חיזבאללה, איראן. לימין הפוליטי זו הזדמנות פז לקעקע את הדמוקרטיה הליברלית במקרה הגרוע, ולהסית לפשיזם ולגזענות במקרה העוד יותר הגרוע.

4. הקואליציה הקודמת כבר החלה במלאכת הקעקוע. המשימה חולקה בין נתניהו שהתמקד בתקשורת, למירי רגב בתרבות, שקד במשפט ובנט בחינוך. הקואליציה הבאה מתחייבת להמשיך ולהעמיק במלאכה. נדמה שההבדל מהממשלה הקודמת אינו גדול, אבל הוא גדול ובעיקר שונה בשלושה פרמטרים חשובים:

ראשית, לא יהיה בה משה כחלון שהתחייב בהסכם קואליציוני להגן על מערכת המשפט. כחלון גילה שהגנה זו, לא רק שלא תגמלה אותו פוליטית, אלא אף החלישה אותו. זה מבטיח שבקואליציה הבאה אף אחד כבר לא יתנדב להגן על המשפט, וגם על התקשורת שלמענה התערב כחלון מדי פעם. אז אולי כחלון יהיה בממשלה הבאה, אבל הגנת כחלון כבר לא תהיה.

שנית, וזה ממשיך את קודמו, החופש שיקבלו כתוצאה מכך הרפורמטורים המשפטיים של הקואליציה הזו – לוין, שקד – יהיה בלתי מוגבל. שקד, שכבר סיימה את הטירונות שלה בתחום, תגייס בעלי ברית חדשים במקום הקודם שהתאדה בנסיבות מצערות – אפי נוה. ואלה יהיו סמוטריץ' ובן גביר. ואם היא תשוב למשרד המשפטים, או שלוין ינחת שם, יישלף ארגז כלים קטלני הרבה יותר לניתוח ההמרה שיתבצע בדמוקרטיה הישראלית.

שלישית, ובהמשך לשני קודמיו – בראשות הממשלה צפוי לעמוד נתניהו, לפני ואחרי השימוע, ככל הנראה נאשם בפלילים שיעשה הכל כדי לחלץ עצמו. הקואליציה הזו תיתן לו את כל הנדרש, ואת כל שירצה - התגברות על בג”ץ, חוק חסינות חדש, חוק צרפתי, המשך כהונה תוך ניהול המשפט. ומה הוא ייתן להם בתמורה: את החופש להחריב סופית את הדמוקרטיה הישראלית במתכונתה המוכרת עד היום. ולילד הזה צריך לקרוא בשמו – השילוב הצפוי בין פשיזם חילוני ודתי, המתגלם בחיבור מרבית הליכוד עם הימין הקיצוני ובגיבוי החרדים, הוא קפיצת מדרגה ממשית לקראת אובדן הצלם הדמוקרטי. ומי שמסכן את הדמוקרטיה מסכן את קיומה של המדינה.

5. נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרן ברק אמר בכל הזדמנות שנקרתה על דרכו: "אם אנחנו לא נשמור על הדמוקרטיה, היא לא תשמור עלינו". הוא התכוון לדמוקרטיה של זכויות האדם ואנו מוסיפים שעל הדמוקרטיה הזו מבוססת העוצמה הלאומית – כלכלתה וביטחונה – של מדינת ישראל.