עלייה דרמטית ברמת האלימות מצד הורים ותלמידים כלפי אנשי חינוך

"מי את בכלל? אני אביא את הבת שלי לגן מתי שנוח לי". במילים אלה השתלח אב בגננת מתמחה בגן עירייה במרכז הארץ. במקרה אחר, אימא העלתה לרשתות החברתיות פוסט שהכפיש את המורה למתמטיקה של בתה. מחנכת בחטיבת ביניים בצפון הארץ הותקפה פיזית ומילולית על ידי תלמיד ובני משפחתו ונזקקה לטיפול רפואי. אירועים אלה ואחרים מעידים על עלייה דרמטית ברמת האלימות מצד הורים ותלמידים המופנית כלפי אנשי חינוך בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט.

על פי מחקר שנערך בישראל עבור ארגון המורים, בשנת 2016 דיווחו 32,400 מורים על אלימות מילולית שהופנתה כלפיהם, 4,800 מורים דיווחו על פגיעה ברכושם ו-3,000 מורים נתקלו באלימות פיזית שהופנתה נגדם. המהפכה הטכנולוגית הפכה את תופעת השיימינג ברשתות החברתיות לאמצעי נוסף בהתעמרות של הורים ובני נוער במורים.

הוראה מקצוע שוחק. אילוסטרציה צילום: shutterstock

מחקר חדש שנערך השנה בבריטניה מצא כי שניים מכל חמישה מורים חדשים לוקה בדיכאון וחרדה. אין סיבה להאמין שהנתון לא תקף גם במערכת החינוך הישראלית. שכר נמוך, קושי בהתמודדות עם דרישות המשרה, חוסר תמיכה וחוסר הערכה מצד הסביבה – גורמים אלה מניעים מורים, בעיקר מורים חדשים, לעזוב את מקצוע ההוראה.

בישראל, מקצוע ההוראה בולט במיוחד באחוז הגבוה של נשים העוסקות בו. מתוך 120,000 מורים בחינוך העברי, 80% הן נשים. בגני הילדים אין כמעט גננים. אולם, בתפקידי ניהול של בתי הספר, כצפוי, אפשר למצוא גברים רבים.

אם כן, מה אפשר ללמוד ממצבן של המורות והגננות בארץ ובעולם על יחסי הכוח המגדריים ועל מצבן של הנשים בחברה בכלל? רמת השכר הנמוכה של מורות וגננות, העומס הרב, תנאי העבודה הקשים, ההדרה מתפקידי ניהול, הזלזול והאלימות הציבורית המופנים כלפיהן – אלה הם ביטויים לחולשה הפוליטית הקולקטיבית של נשים, וגם גורמים אשר מחזקים ומשמרים אותה.

עבודת ההוראה והחינוך של נשים בחברה פטריארכלית כוללת את מלוא האחריות, אך ללא כוח ממשי לפעול מתוכו. "אחריות ללא כוח" (powerless responsibility) הוא מושג שטבעה אדריאן ריץ' (1976), ומשמעותו היא שהמורות והגננות אמורות להכיל עד בלי די את כל התלונות של התלמידים והמורים. הן נמצאות אחראיות במידה רבה לכל בעיה המתעוררת בכיתה ומואשמות תדיר בכל תחלואי החברה ובהישגים הנמוכים של התלמידים, אך משוללות עצמאות וסוכנות, ומוחלשות באופן פוליטי וכלכלי. נדמה, שכמו בכל מקרה קלסי של יחסי כוח לא שוויוניים, אלימות ודיכוי, גם כאן, אפשר לצפות בדינמיקה הידועה של "האשמת הקורבן".

ביום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים נהוג להעלות את המודעות הציבורית למופעים שונים של אלימות כלפי נשים. אונס, אלימות במשפחה והטרדה מינית כבר הוגדרו מחדש במונחים של תופעות תרבותיות שיש לקרוא אותן מעבר למקרה הפרטי, בהקשר של יחסי כוח חברתיים. הגיע הזמן לבחון גם צורות אחרות של אלימות נגד נשים, כמו אלימות ממוסדת המופנית כלפי ציבור כה גדול של נשים – נשות חינוך. נשים אלה סובלות מתנאי העסקה דיכאוניים ומסביבת עבודה אלימה ומתעמרת, מעצם העובדה שהן נשים.

בחברה מתוקנת אשר מעוניינת לקדם שוויון בין המינים, חשוב שגורמים פוליטיים וכלכליים יתגייסו ויפעלו ביחד כדי לשפר את תנאי העסקתן של המורות, החל משכר הוגן ומתגמל, עבור בכיתות קטנות וסביבת עבודה מותאמת, וכלה במתן תמיכה, הערכה וגיבוי. רק מהלך כזה יכול להחזיר לציבור נשים כה גדול ומשכיל את האמון, את ההערכה ואת היוקרה המקצועית והחברתית שהן זכאיות להם.

הכותבת היא מרצה במכללת לוינסקי לחינוך