• תפריט
משפט

פרשנות

ניצחון היהודית על הדמוקרטית: בג"ץ שלל מאישה "בוגדת" את זכויותיה

מדובר בניצחון של השרה שקד ששניים ממועמדיה המובהקים, השופטים מינץ ושטיין, הותירו במיעוט את השופט עמית; פסק הדין קיבל את פסיקת בית הדין הרבני הגדול ששלל מהאישה את חלקה בבית המשותף

משה גורלי 22:3219.11.18

ניצחון למינויים של שרת המשפטים איילת שקד בבית המשפט העליון: שניים ממועמדיה המובהקים, דוד מינץ ואלכס שטיין, הותירו היום במיעוט את השופט יצחק עמית. ובמונחי זהותה של ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", התעמת השופט הדתי (מינץ) עם השופט הדמוקרטי (עמית), כאשר השופט השמרני (שטיין) מכריע את הכף לצד הדתי.

 

 

 

מדובר בעתירה לבג"ץ שעיקרה נוגע לשאלה האם חרג בית הדין הרבני הגדול מסמכותו כששלל מאישה "בוגדת" את חלקה בבית המגורים המשותף, שהייתה קניינו של הבעל לפני הנישואים. המחלוקת המשפטית נוגעת לשאלות כבדות משקל - תחולת "הלכת בבלי", היקף ההתערבות בפסיקת בית הדין, פרשנות ההסכמות של בני הזוג. העובדות שעוטפות את המחלוקות צבעוניות מעט יותר – מתי הבגידה של האישה ארוכה מספיק כדי לשלול את השיתוף בין בני הזוג.

 

 

השופט דוד מינץ השופט דוד מינץ צילום: אוהד צויגנברג

 

עמית מאתר שאלה זו כשאלה המרכזית. הוא מאזכר פרשה שבה בגידה נמשכה 12 מתוך 17 שנות נישואין כבגידה שיכולה להצדיק את שלילת זכות האישה. "אלא שבמקרה שלפנינו", הוא כותב, "היה זה הבעל שכתב בתביעת הגירושין, לאחר כ-31 שנות נישואין, כי 'בחודשים האחרונים' לעותרת יש בן זוג אחר". כלומר, חודשים אחדים של בגידה מתוך 31 שנים משותפות אינן שוללות את זכותה ואת חלקה של האישה.

 

מה משקלה של הלכת בבלי?

אבל, ברקע מסתעפות שאלות עקרוניות יותר. השופט אהרן ברק ב"הלכת בבלי" המהפכנית החיל על בתי הדין הרבניים את הלכת השיתוף - בענייני רכוש יש להחיל בבתי הדין הרבניים את הדין האזרחי. כדי ליצור הרמוניה בין שתי שיטות המשפט, האזרחי והדתי ובעיקר כדי לשמור על זכויות האישה. ואם נחזור לעימות בין יהודית לדמוקרטית, הלכת בבלי היא כפיית הדמוקרטית על היהודית. זכויותיה הרכושיות של האישה יוכרעו בבתי הדין הרבניים לפי הדין האזרחי שבו זכויות האישה כפופות לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ולכן, במקרה שלנו, לא ניתן "להעניש" אישה על בגידה, בוודאי שלא בגידה קצרת מועד שאין ללמוד ממנה על כוונה לפרק את השיתוף. אגב, הלכת השיתוף והמשקל המועט לבגידה נועדו לבלום את התופעה המכוערת שבה גברים ונשים שכרו חוקרים פרטיים כדי לצלם את בני ובנות הזוג ברגעים אינטימיים על מנת להמציא לבית הדין ראיות לבגידה.

 

שופט הרוב מינץ פוסק נגד האישה. "גם לפי הדין הכללי וגם לפי הדין העברי", הוא כותב, "נטל הראיה במקרה זה מוטל על העותרת להוכיח את קיומה של כוונת השיתוף בנכס ובמקרה של ספק, יש להעמיד את מלוא הנכס בחזקתו של משיב 3 (הבעל)". כלומר, 31 שנות נישואין לא מספיקות למינץ כדי להסיק על "כוונת שיתוף" בנכס, ועל האישה מוטל להוכיח את הכוונה הזו. מינץ לא נזקק לבגידה כדי לנשל את האישה, הוא שולל את זכותה רק בגלל שלא הוכיחה שהבעל התכוון לשתפה ברכוש. על כך משיב עמית: "במקרה שלפנינו, אין כל אינדיקציה לכך שהבעל ביקש שלא לחלוק את רכושו עם העותרת במקרה של בגידה", והוא מוסיף: "פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול קובע הלכה למעשה כי בכל מקרה של בגידה, ניתן לקבוע כי לא הייתה כוונת שיתוף". ולכן, לשיטתו, חרג בית הדין הרבני מסמכותו ויש להפוך את פסיקתו.

 

 

השופט יצחק עמית השופט יצחק עמית צילום: עטא עוויסאת

 

עמדת שטיין היא מופת של שמרנות פרוצדורלית, וגרוע מזה – שמרנות מהותית שמתחפשת כביכול לעמדה ליברלית. השמרנות הפרוצדורלית היא זו שככל הנראה שבתה את ליבה של שקד ונעלה את עקשנותה למנותו. "מבקש השופט עמית", כותב שטיין, "לשנות את הכלל הנקוט בידינו מקדמת דנא ולפיו אין אנו מתערבים בפסק דינו של בית דין רבני אלא במקרים צרים ומוגדרים, בהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות ...". שטיין לא מחשיב סטייה מתקדימי בית המשפט, הלכת בבלי במקרה זה, כעילה להתערבות. "רק סטייה ברורה מהוראות החוק", מחייבת לטעמו הפיכת פסק דינו של בית הדין הרבני. המסורת בבית המשפט העליון היא ביקורת והתערבות לא רק במקרה המינימליסטי של סטייה מהחוק אלא גם בסטייה מעקרונות רחבים יותר שהוטמעו בתקדימי העליון: הלכת בבלי למשל, החיסיון העיתונאי, פיטורי שרים בעת הגשת כתב אישום ולא רק בעת הרשעה כפי שקובע החוק. אלה כמה דוגמאות לנורמות מחייבות במשפט הישראלי שהונחלו בפסיקת בית המשפט. שטיין הוא מבשר מובהק של המסר שמבקשת שקד להעביר לשופטים – תיצמדו ותשפטו לפי החוק, לא לפי עקרונות דמוקרטיים שלא אומצו במפורש בידי המחוקק.

 

אבל עמדת שטיין מעניינת מבחינה נוספת. היא מתחזה לליברלית: בעניינים רכושיים צריך לכבד כל דרך שבחר זוג לחיות את חייו. "לא ניתן וממילא לא רצוי", הוא כותב, "לקבוע כללים גורפים האדישים לאמונות, לערכים ולנסיבות החיים האינטימיים של בני הזוג. כל זוג לפי אמונתו יחיה ולפי אמונתו יחלק – או לא יחלק – את הרכוש האישי של כל אחד מבני הזוג. אנו לא נחליף את אמונתו באמונותינו". כמה יפה, ליברלי ונאור, אלא שהמוקש נטמן בהמשך: "בעניין הזה יש חשיבות מכרעת לכוונתו של בן הזוג שהוא בעל הנכס. כוונה זו יכול שתצביע על היעדר רצון לשתף את בן הזוג 'הבוגד' בנכס, ושומה עלינו לכבד ולאכוף גם כוונות אלה".

 

כלומר, נשאל את הבעל הנבגד האם התכוון לחלוק את רכושו עם אשתו הבוגדת. ניתן להניח שלא יימצא הצדיק שיודה כי התכוון והסכים. המשמעות ברורה – שאלה כזו תשלול את זכויותיה הרכושיות של אשה בכל מקרה של בגידה. וגם, נחזור לתקופה האפלה של חוקרים פרטיים שיתעדו בוגדים ובוגדות. כפי שמעיר השופט עמית לעמיתו שטיין: "המשמעות המעשית של פסק דינו (של שטיין – מ.ג.) היא שבכל פעם שבית הדין הרבני ידון בסוגיה של שיתוף ספציפי בנכס, ניתן יהיה להביא את אלמנט הבגידה כראיה להיעדר כוונת שיתוף. מכאן קצרה הדרך לתופעה, שגם חברי מסתייג ממנה, של הבאת ראיות על מעשי בגידה וניאוף של מי מבני הזוג במסגרת סכסוך בענייני רכוש, ואנה אנו באים".

 

ואכן, אנה אנו באים? ככל הנראה לדיון נוסף בהרכב נרחב של שופטים שיתעמתו שוב על המהות הדמוקרטית מול היהודית של חיינו כאן.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x