אורי אבנרי, מראשי השמאל בישראל, נפטר לאחר אירוע מוחי

נשיא המדינה ראובן ריבלין אמר כי "בימי המאבק לחירות ישראל לחם אורי אבנרי בשורות האצ"ל ואימץ לעצמו את קריאת התיגר במעמדו המיוחד כאופוזיציונר נצחי. אבנרי דגל במילותיו של ז'בוטינסקי 'שקט הוא רפש' ומאבקו להכרה ממלכתית בלוחמי האצ"ל, ומלחמותיו למען חופש הביטוי סללו את דרכה של ישראל כמדינה צעירה. היו לנו חילוקי דעות חריפים אך הן התגמדו מול השאיפה לבנות כאן חברה חופשית ואיתנה. יהי זכרו ברוך".

אבנרי (אוסטרמן) נולד בגרמניה למשפחה אמידה שעלתה לארץ ישראל עם עליית היטלר לשלטון בשנת 1933. בישראל איבד אב המשפחה את הונו ואבנרי נאלץ לצאת לעבוד במקום ללכת לבית הספר. ב-1938, בהיותו בן 15, הצטרף לאצ"ל והיה חבר בארגון במשך כארבע שנים. במלחמת השחרור התגייס לחטיבת גבעתי (שועלי שמשון), והעביר כתבות מהשטח לעיתון "הארץ". במהלך המלחמה נפצע קשה.

ב-1950 עזב את "הארץ" ורכש עם חברים את השבועון "העולם הזה" מידי העיתונטי אורי קיסרי המנוח. בראש העיתון הופיע המשפט "ללא מורא, ללא משוא פנים", ששיקף את רוחו של "העולם הזה". בעשורים הראשונים לפעילותו אופיין השבועון בקו פוליטי שמאלי, פרסומים סנסציוניים ורכילות, לצד גילויים שהשפיעו על חיי הציבור ועל הפוליטיקה בארץ. בין הפרשיות שנחשפו בעיתון: פרשת אשר ידלין, פרשת אברהם עופר והטבח בכפר קאסם. כמו כן קרא אבנרי באמצעות העיתון לבטל את הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל ולהפרדת הדת מהמדינה.

פרסומיו של "העולם הזה" עוררו התנגדות ציבורית וממסדית, כך למשל סירב ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון לבטא את שם העיתון וקרא לו "השבועון המסוים". לאחר שחוקק "חוק לשון הרע" (1965), שלטענת אבנרי נועד להשתיק את "העולם הזה", פנה לפוליטיקה ונבחר לכנסת כח"כ מטעם מפלגת "העולם הזה - כוח חדש" בכנסת השישית והשביעית, ומטעם של"י בכנסת התשיעית. בסך הכול הוא כיהן בכנסת 10 שנים.

אורי אבנרי צילום: שאול גולן

אבנרי היה קורבן למעשי אלימות על רקע פעילותו. בנובמבר 1953 הותקף אבנרי יחד עם שלום כהן, שערך יחד איתו את העיתון, על-ידי ארבעה גברים ליד מערכת השבועון ברחוב גליקסון בתל אביב. כהן נפצע קשה בראשו ואבנרי נפגע בידיו ושתיים מאצבעותיו נשברו.

בדצמבר 1975 הותקף אבנרי על ידי אדם שאושפז בבית חולים לחולי נפש. הוא נפגע בכל חלקי גופו ופונה לבית החולים במצב בינוני. התוקף טען שאבנרי השתיל מיקרופונים במוחו, אך אבנרי העריך שהוא נשלח על ידי אחרים על רקע ההסתה שהתנהלה נגדו סביב חברותו במועצה ליחסי ישראל-פלסטין.

לאחר מלחמת ששת הימים, קרא אבנרי לסגת מכל השטחים שנכבשו ולאפשר כינונה את מדינה פלסטינית בהם. בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה עורר סערה ציבורית כאשר יצא לביירות הנצורה ונפגש שם עם יאסר ערפאת.

עם השנים נמשך הקשר של אבנרי עם ערפאת והוא היה בין הישראלים הבודדים שהגיעו להלווייתו ברמאללה. בראיון ל-ynet הסביר אבנרי את סוד קסמו של ערפאת בעיניו: "בטלוויזיה הוא נראה אדם קנאי, תוקפן, ואילו בחיים הוא אדם לבבי וחם. כל אדם שפגש בו, אחרי כמה דקות הרגיש שהוא מכיר אותו מאז ומעולם. אין סביבו שום גינונים של שררה כמו אצלנו. יחד עם זאת הוא מקרין מנהיגות. זה אדם חזק שבוטח בעצמו, אדם שמסוגל לקבל החלטות במהירות רבה".

אבנרי היה פעיל בגופים הקוראים לשיתוף ישראלי-פלסטיני. הוא היה ממקימי תנועת "גוש שלום" והיה תומך נלהב בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. על פעילותו זו הוא זכה בפרסים בינלאומיים רבים.

גם בשני העשורים האחרונים המשיך אבנרי בפעילותו הפוליטית: ב-1999 הוא עמד בראש כמאה פעילי "גוש שלום" שצעדו לאוריינט-האוס שבמזרח ירושלים, והגישו לפייסל חוסייני עצומה "המכירה בזכות העם הפלסטיני על כל שטחי הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח-ירושלים"‭.

אורי אבנרי בהפגנה בהר חומה ב-1997 צילום: דוד רובינגר

הוא התנגד להקמת גדר ההפרדה והשתתף בהפגנות נגדה, בטענה שהיא מביאה לסיפוח שטחים פלסטינים. כמו כן השתתף במחאות והפגנות נגד פעילות צה"ל בשטחים במהלך האינתיפאדה. ב-2004 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות. הוא המשיך כל העת להתראיין ולהביע את דעותיו, בין היתר בפורום ב-ynet שבו השיב לשאלות הגולשים.

ב-2011 הגיש אבנרי יחד עם תנועת "גוש שלום" עתירה לבג"ץ נגד חוק החרם. בעתירה נכתב כי החוק פוגע בעקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה, וכי החרם הוא כלי לגיטימי בשיח הדמוקרטי אשר אין להגביל אותו. "חוק החרם הוא כתם שחור על ספר החוקים של מדינת ישראל‭,"‬ אמר אז אבנרי, "וכולי תקווה שבג"ץ יכריע נגדו ויציל מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית‭."‬

גם בשנה האחרונה המשיך אבנרי בפעילותו. בינואר פורסם ב"ידיעות אחרונות" כי הוא חתם על מכתב הקורא לחברי הסנאט באירלנד לתמוך בהצעת חוק המטילה קנס כספי גבוה ועונש של חמש שנות מאסר למי שיסחר עם חברות הנמצאות בהתנחלויות בישראל.

אבנרי כתב כמה ספרים, בהם "בשדות פלשת 1948" (1949) שכלל רשימות ממלחמת השחרור; "הצד השני של המטבע" (1950) - תיאור גרסתו על הצדדים האפלים של מלחמת השחרור, ספר שעורר התנגדות רבה והיה נסיון להחרימו; "מלחמת היום השביעי" (1968) ו"אויבי אחי" (1988) על מפגשיו עם ראשי אש"ף.