• תפריט
בארץ

סלינגר נוסעת בקארפול

המפקחת על הביטוח התגייסה לסייע בהפחתת העומס בכבישים אז למה שר התחבורה לא מתלהב; כמה רחוק יכול להתקדם מאבק התושבים הדורשים להרחיק את אסדת מאגר לווייתן לתוך הים; ריח הבחירות משפיע על מכרז התשתיות

ליאור גוטמן 08:2512.07.18

מדינת ישראל המשיכה השבוע במאמציה לאפשר תחבורה שיתופית מודרנית. המהלך האחרון הגיע במפתיע מצד הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון דורית סלינגר, ששלחה חוזר לחברות הביטוח שמעניקות כיסוי נזקי גוף או רכוש לבעלי המכוניות. לפי סלינגר, נסיעה שיתופית - או כפי שנהוג לכנות אותה קארפול - לא תחייב כיסוי ביטוחי מיוחד או נוסף. כלומר הביטוח שיש בידי הנהג הוא בהחלט מספיק.

 

 

 

הבעיה עם הצעד של סלינגר הוא כפול. ראשית, מתברר שעד היום לא היה כיסוי ביטוחי לנוסעי הקארפול. כלומר אם לקחתם נוסע ונפגעתם, יש מצב שחברת הביטוח היתה יכולה לשלוח את החשבון מבית החולים למי שהשאיר את הרכב שלו בבית. שנית, הצעד הזה הוא רק "חצי עבודה" כי הוא מסדיר את נושא הביטוח אבל לא את נושא השיתופיות, ואינו מסדיר כמכלול את תחום הנסיעות השיתופיות.

 

זוכרים את אובר איקס? זה שמאפשר לכל נהג להפוך למונית אד־הוק. השירות מקובל בחו"ל ואמור להגדיל את היצע המוניות שעומד לרשות הציבור תוך הוזלת מחירים מעצם התחרות. הצעד של סלינגר אומנם מסדיר את הביטוח לטרמפיסטים אבל לא מאפשר לנהג שרוצה בכך להפוך למונית לעת מצוא כמקובל במדינות שונות בחו"ל.

 

מאבק תושבים להרחקת אסדת לווייתן לעומק הים מאבק תושבים להרחקת אסדת לווייתן לעומק הים צילום: אלעד גרשגורן

 

כדי שזה יקרה משרד התחבורה צריך לבטל את ההגבלות שהטיל בשנה שעברה על קארפולים - עד שתי נסיעות ביום, עד ארבעה נוסעים ליממה, עד שני שקלים לכל ק"מ נסיעה - ולפתוח את השוק לתחרות.

 

אבל שר התחבורה ישראל כץ כבר אמר שהוא מתנגד לשינוי כללי המשחק ולהצפת השוק במוניות. בין אם מדובר בשיקול מקצועי ובין אם מדובר בהחלטה שהתקבלה בעקבות לחצי הלובי של נהגי המוניות - רוב הסיכויים שמה שהיה הוא שיהיה. נהג הקארפול ינצל את ההזדמנות כדי לגבות מהחבר שנוסע איתו כמה שקלים על הנסיעה ויקרא לזה השתתפות בהוצאות דלק.

 

התשתית של הבחירות

 

רוח הבחירות שמנשבת לאחרונה מתחילה לחלחל גם למשרדי הממשלה. זו אולי אחת הסיבות שחברת נתע (נתיבי תחבורה עירוניים) פרסמה אתמול את המכרז הראשון לרכישת ציוד לשני קווי רכבת חדשים במטרופולין תל אביב: הקו הירוק (חולון - הרצליה) והקו הסגול (תל אביב - יהוד). עלותם 15 מיליארד שקל, מה שמקטלג אותם כאחד ממכרזי התשתית הגדולים שיצאו בישראל.

 

במשרדי הממשלה חוששים שהבחירות יטרפו את הקלפים. מנקודת מבטם, גם אם "צבעו" את הכסף בעבר לטובת הרכבת הקלה, אולי יבוא בעתיד שר חדש או פקיד יצירתי וייקח את הכסף לצרכים אחרים.

 

אז רגע לפני שהממשלה מתחלפת כולם קובעים עובדות בשטח, ובכך משאירים לפחות תקווה שב־2025 לא נעמוד בפקקים.

 

אסדה בתוך הנוף

 

מזה מספר שבועות מתנהל מאבק של קבוצות תושבים בדרישה להרחיק את אסדת הטיפול של מאגר הגז לווייתן רחוק לתוך הים. כמה רחוק? לפחות 120 ק"מ. זאת במקום התכנון הנוכחי שכולל הצבת מתקן תשתית במרחק 8 ק"מ בלבד בתוך הים באזור חוף דור. המאבק נולד לאחר שתוכנית הפיתוח אושרה במוסדות התכנון (תמ"א 37 ח'), וזכתה לביקורת נוקבת מצד המתנגדים בטענות על פגיעה עתידית באיכות חיי התושבים כמו גם בסביבה ובמקורות המים.

 

בימים האחרונים עלה המאבק מדרגה עם הקמת מאהל מחאה באזור המטעים של קיבוץ מעיין צבי, סמוך למיקום העבודות לקליטת הגז ביבשה, כאשר קבלנית הפיתוח חברת נובל אנרג'י האמריקאית מתלוננת על ניסיונות להפרעה בביצוע העבודות.

 

דורית סלינגר, הממונה על רשות שוק ההון דורית סלינגר, הממונה על רשות שוק ההון צילום: צביקה טישלר

 

למי שמזלזל בכמה אוהלים או בניסיון למצוא לילדי המקום פעילות לחופש, נזכיר שבקיץ 2010 מאבק דומה דחה ב־9 חודשים את חיבור מאגר תמר לאותו אזור בו מתבצעות ההפגנות. הנזק למשק אז - היעדר גז מצרי, מעט גז ישראלי, שימוש נרחב בסולר ופחם מזהמים לייצור חשמל - נאמד בכ־10 מיליארד שקל. במילים אחרות, לחלק מהתושבים באזור יש ניסיון טוב עם מחאות מסוג זה ועם היכולת להרחיק מתקני תשתית מהנוף שלהם.

 

העניין הוא שבסיבוב הנוכחי תושבי המקום מתמודדים עם מצב שונה מזה שהיה בסיבוב הקודם. ראשית, מי שביצע את התכנון ואישר אותו בכל המוסדות זו המדינה ולא היזם. שנית, סוגיית לוחות הזמנים פועלת לרעתם. לפי מידע של שותפות לווייתן, הבסיס התחתון של האסדה אמור להגיע לחופי ישראל עוד כ־4.5 חודשים, כאשר הזרמת הגז בפועל תחל בעוד כ־16 חודשים. בין הלקוחות שמחכים לגז ניתן לציין תחנות כוח שמוצבות בישראל, כמו גם את חברת החשמל הירדנית ולקוחות תעשייתיים שונים במצרים. לכן, היכולת לשנות את תמהיל וקצב הפיתוח היא אולי אפשרית, אבל עוד אף אחד לא נתן פתרון לשאלה מי יפצה את היזמים. לא רק בהזמנת ציוד חדש ותשלום עבורו אלא גם באובדן ההכנסות שאמורות להיכנס לקופתן החל מדצמבר 2019. אובדן ההכנסות נאמד בכ־7 מיליארד דולר לכל שנת דחייה.

 

בנוסף לשיקולים הכלכליים שפועלים נגד המחאה, יש גם כוחות נוספים. בג"ץ דחה מספר עתירות שהוגשו כנגד הפיתוח או תוכנית המתאר. בחודש דצמבר קבעו השופטים ש"אפשר להבין מדוע הקמתו של אתר חדש הכולל בין השאר מכל גיבוי לאחסון תוצרים של הפקת גז (קונדנסנט), מעוררת תחושות של אי־נוחות בקרב תושבים, החרדים מפני הבלתי נודע, שהיו מעדיפים לראות את המכל הרחק מבתיהם".

 

אולם מנגד נמצא ש"לאחר שעיינו בפרוטוקול הדיון במועצה הארצית, אנו סבורים כי ההליך שהתקיים במועצה הארצית היה הליך ראוי, שבחן את טענותיהם של העותרים באופן רציני".

 

מי שהתייחס לכך ביום שלישי השבוע היה ראש אגף תקציבים במשרד האוצר שאול מרידור שאמר בכנס תשתיות ש"מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לא לעמוד בלוחות הזמנים שהיא הקציבה לפיתוח לווייתן. משמעות העיכוב היא הרת אסון למשק".

 

האם זה אומר בהכרח שהתושבים המוחים אמורים להרים ידיים? בוודאי שלא. והמדינה חייבת לוודא שלא תיפול שערה מראשם של התושבים מעצם הצבת מתקני תשתית. אבל בסל הפתרונות המוצעים, תחת המגבלות שצוינו, צריך גם להיות ריאליים במה שניתן להשיג. ולכן, אולי הזזת האסדה למרחק של 20 ק"מ מהחוף, כלומר בגבול המים הטריטוריאלים של ישראל, יתברר כפתרון מקובל על כל הצדדים. זה לא הופך את תוכנית הפיתוח, זה אולי יאפשר שימוש באותה אסדה שכבר נרכשה, והאיום יתרחק למצב דומה בו אסדת תמר מוצבת כ־25 ק"מ מחופי אשקלון. ייתכן שהרעיון לא ישים כלל, אבל לכל הפחות ראוי לבדוק אותו. 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x