הון פוליטי: המדינה תעודד קרנות פנסיה להשקיע במדינות מתפתחות

לא על התשואה לבדה השקעה במדינות מתפתחות: סיכון מפוקפק בחסות המדינה קידום יחסיה של ישראל בעולם אינו מצדיק את סיכון כספי הפנסיות שלנו במדינות מתפתחות רחלי בינדמן לכתבה המלאה 

משרד האוצר מקדם תוכנית שמטרתה לעודד את הגופים המוסדיים להשקיע את כספי החוסכים במדינות מתפתחות במטרה להגדיל את התשואות שלהן, זאת כנגד ערבויות של המדינה, שיפחיתו את הסיכון. את התוכנית יזם הכלכלן הראשי היוצא, יואל נוה, וכעת זו תעבור לניהולו של החשב הכללי באוצר רוני חזקיהו שהסמכות להעניק ערבויות היא בתחום אחריותו. ל"כלכליסט" נודע שנציגים של האוצר ישבו כבר עם כמה גופים מוסדיים וכי נידונה האפשרות להשקיע בתשתיות של מדינה במרכז אמריקה וכן ניהלו שיחות עם הרגולטור — רשות שוק ההון — שלא מתנגד למהלך.

"יסייע גם לעסקים"

לפי התכנון הגופים המוסדיים יצטרפו להשקעות של בנקים בינלאומיים כמו למשל הבנק הבין־אמריקאי. כך שמלבד תשואות גבוהות יותר לחוסכים לפנסיה, הדבר גם ישפר את היחסים הבינלאומיים של ישראל, ויפתח דלת לפעילות עסקית של חברות פרטיות. היום רוב הכסף שמושקע בחו"ל על ידי המוסדיים מגיע למדינות המפותחות.

לדברי נוה, "יש לממשלה אינטרס להיות מעורבת בהשקעות במדינות מתפתחות ולהקטין חלק מהסיכון. זאת מכיוון שהאימפקט שהיא יכולה לייצר עם יחסית מעט כסף ממשלתי הוא הרבה יותר גדול. מתוך הבנה שהאימפקט הזה יש לו גם משמעויות פוליטיות – קרן ישראלית שמשקיעה יחד עם נניח הבנק הבין־אמריקאי, מי שמקבל את הכסף יודע שהוא בא מישראל. זה מעלה בצורה משמעותית את המעורבות בפעילות הבנקים הבינלאומיים, זה מקרין על מעמדה של ישראל מול מדינות אחרות שחברות בבנק, ובנוסף, באופן עקיף, כי אסור לעשות זאת באופן ישיר, עם עבודה של משרד הכלכלה, שגם מקים קרנות שונות, יביא גם עסקים וחברות ישראליות".

הכלכלן הראשי היוצא יואל נוה: "ברור שיש פה גם עניין מדיני. כשאתה מרחיב מעורבות, אתה מקבל תמיכה פוליטית גדולה יותר במדינות שבהן אתה עושה את הפיתוח" צילום: עומר מסינגר

עוד מוסיף נוה כי "יש היום הסכמה רחבה על יעדי הפיתוח של האו"ם ל־2030, וברור שהכסף הציבורי שקיים להשקעה בתשתיות במדינות מתפתחות הוא לא מספיק, וצריך למצוא חיבור בין כסף פרטי לכסף ציבורי. הבנקים האלה שמשקיעים מיליארדים של דולרים, עדיין חסר להם כסף. בנק כזה שיכול לעשות השקעה משותפת, מכפיל את היכולת שלו. המוסדי מרוויח תשואה גבוהה יחסית עם פחות סיכון כי המדינה נותנת רשת הגנה, המדינה מרוויחה אם היא מצליחה לייצר ערך פוליטי וערך כלכלי. ובסוף את מי היא מסבסדת? את החוסך הישראלי, לא טייקון ולא אף אחד אחר".

לפי התוכנית המתגבשת, היקף הערבות יהיה ביחס של 1 ל־10 כך שעל השקעה של 250 מיליון דולר של גוף מוסדי, המדינה תשים ערבות של 25 מיליון דולר, סכום לא גדול יחסית. נוה מציין כי "תוחלת ההפסד תהיה הרבה יותר נמוכה. בסוף הבנקים הבינלאומיים יודעים לנהל כסף. יש להם מעמד של מלווה מועדף, הם מצליחים להוציא דולרים מארגנטינה, גם אם זה לוקח יותר זמן. לממשלה יש אופק יותר ארוך. בסוף יש התאוששות. גם ונצואלה למשל שקיבלה הלוואות, באיזשהו שלב המשטר הזה יתחלף ויתחילו להפיק שם נפט כמו שצריך ויתחילו להחזיר את ההלוואות".

לדבריו, "בסוף ההחלטה היא של ועדת ההשקעות של המוסדיים, אף אחד לא כופה עליהם. אם זה טוב להם, ישקיעו. אם לא, אז לא. הרעיון הוא שיש לנו כנראה יכולת לעשות משהו שהוא בלי הרבה הוצאה תקציבית אבל עם אימפקט מאד גדול, ברקע יש לנו כזו מערכת עם חיסכון ארוך טווח שמחפשת אפיקי השקעה, שמושקעת ממילא בחו"ל ומחפשת תשואות".

"יש לנו הרבה מה להציע"

אחת המטרות של אותו מהלך היא גם לשפר את מצבה הפוליטי של ישראל בעולם. בשנות ה־50'–60' ישראל השקיעה כ־%1–2% תוצר בסיוע חוץ, לאור כך שלא היתה לה תמיכה חד צדדית בלתי מוגבלת של מעצמה כלשהי והיא חיפשה עורף פוליטי. ב־73' הפסיקה ישראל את מרבית הסיוע שנתנה למדינות אפריקה שניתקו את היחסים עם ישראל, ובלאו הכי ישראל נהנתה כבר מתמיכתה של ארה"ב, לה יש זכות וטו באו"ם. לדברי נוה, "יש לנו הרבה מאוד מה להציע לעולם המתפתח. הדרך לעשות זאת היא להגדיל את הפעילות בבנקים הבין־לאומיים שאנחנו חברים בהם".

הוא הוסיף כי "ככל שאתה מרחיב מעורבות, אתה מקבל תמיכה פוליטית גדולה יותר גם מהמדינות שבהן אתה עושה את הפיתוח וגם מצד מדינות שדומות לך, למשל ממערב אירופה. והדבר השני הוא כלכלי, אנחנו מוכוונים במערכת הכלכלית שלנו לתעשיות המפותחות, אך יש לנו הרבה טכנולוגיה והרבה דברים להציע עם פוטנציאל כלכלי עצום. משני המניעים האלה אנחנו צריכים להיות יותר מעורבים".