• תפריט
בארץ

פרס ישראל לתעשייה יוענק למייסדי אורמת, יהודית ויהודה ברוניצקי

בני הזוג ברוניצקי הקימו את אורמת ב-1965, כחברה לייצור טורבינות; עם השנים נהפכה החברה למובילה בתחום האנרגיה הגיאותרמית, והונפקה בבורסות בתל אביב ובניו יורק. ב-2017 נפרדו בני הגוז ברוניצקי מכל אחזקותיהם בחברה

שירות כלכליסט 18:0204.03.18

שר החינוך נפתלי בנט הודיע כי מקימי קבוצת האנרגיה אורמת, יהודית ויהודה ברוניצקי, יזכו בפרס ישראל לתעשייה.

 

 

 

בנט: "זה סיפור של שואה ותקומה, חדשנות, יזמות ופריצת דרך. בני הזוג הקימו את קבוצת ׳אורמת׳ והפכו אותה לחברה מובילה בעולם באנרגיה גיאוטרמית. הם גם תרמו לחינוך הטכנולוגי ולקידום נשים בישראל. יהודית מהווה מופת למנהיגות נשית". זו האישה היחידה בין זוכי פרס ישראל השנה.

 

יהודית (דיתה) ויהודה ברוניצקי יהודית (דיתה) ויהודה ברוניצקי צילום: עמית שעל, אבי מועלם

 

יהודה (82) ודיתה (75) ברוניצקי הקימו ב־1965 את אורמת, שהחלה את דרכה כחברה לייצור טורבינות. בני הזוג הכניסו לשותפות את יוסף שידלובסקי, יהודי מצרפת שהקים את מפעל מנועי בית שמש. ב-1986 מכר שידלובסקי את מניותיו באורמת לביל דיווידסון, מבעלי חברת פניציה ומבעלי קבוצת הכדורסל דטרויט פיסטונס מליגת האן.בי.איי. בהמשך הצטרפה כשותפה גם LFC, מחברות המימון הגדולות ביותר בעולם.

 

המוצר הראשון של אורמת היה טורבו גנרטורים. מדובר בגנרטורים מיוחדים שסיפקו חשמל לאורך קווי גז ונפט ולקווי ומתקני תקשורת בלתי מאוישים כמעט ללא תחזוקה ושעושים שימוש בסוגי דלק שונים. אלה הותקנו ברחבי העולם, בין השאר בסנגל, אלסקה, ארגנטינה ורוסיה. בשנת 1973 נכנסה החברה לפרויקט הפקת חשמל מבריכות שמש. הפרויקט נסגר על ידי הממשלה לאחר שלוש שנים, אבל יהודה ברוניצקי ניתב את הטכנולוגיה לתחום חדש: הפקת חשמל על ידי תחנת כוח שמנצלת מים בטמפרטורה של עד 150 מעלות שנשאבים מקידוחים גיאותרמיים. טכנולוגיה זאת חוסכת שימוש בדלק ואת זיהום האוויר הנלווה לו.

 

בשנות ה־90 הקימה אורמת שמונה פרויקטים בהוואי, קליפורניה, ואלסקה ונרשמה למסחר בבורסה בניו יורק ובהמשך גם בתל אביב. החברה התפתחה וההכנסות שלה הגיעו למאות מיליוני דולרים, כאשר בשנות ה־2000 רשמה החברה שיפור בהכנסות וברווחיות.

 

ב־2007 הופרה האידיליה של בני הזוג ברוניצקי, כאשר חברת הנדל"ן גזית גלוב של חיים כצמן ודורי סגל הודיעה על רכישה של מניות אורמת בכמיליארד שקל. בתגובה, בני הזוג לקחו הלוואת ענק של כמעט 600 מיליון שקל מבנק הפועלים כדי לרכוש בעצמם מניות של החברה ולבצר את מעמדם. תוך כדי כך, שעבדו השניים את מניותיהם באורמת לטובת הבנק. 

 

ב-2011 החלה קרן פימי, בניהולו של ישי דוידי, לרכוש אחזקות באורמת. ב-2017 מכרו בני הזוג וקרן פימי את יתרת אחזקותיהם בחברה לקונצרן אוריקס היפנית.

 

אורמת כיום היא חברה גלובלית המעסיקה כ-1200 עובדים, מחציתם בישראל. גם אחרי מכירת המניות החברה נשארה חברה ישראלית שמרכז הייצור שלה בישראל.

"חלמתי להקים תעשייה שתפרנס יהודים"

 

בנובמבר 2016 התראיין יהודה ברוניצקי ל"כלכליסט" וסיפר: "גדלתי בעיר הפולנית דרוהוביץ', שב־1939 עברה לשלטון הסובייטי וכיום שייכת לאוקראינה. אחרי הכיבוש הנאצי ב־1941 חיינו בגטו ובמחנה עבודה. הייתי בן 7, ובשנים הבאות ראיתי איך הורגים אנשים, היו תקופות שלא היה לנו מה לאכול, ואני זוכר את אי־הוודאות אם יהיה מה לאכול מחר.

 

"אבי, שלפני המלחמה היה האגרונום המחוזי, ניצל את הידע וכושר הארגון שלו כדי להמציא עבודות ליהודים. הוא הסביר ש'אם לגסטפו יהיו חיים טובים יהיה כדאי להם לשמור על היהודים בחיים', וזה מה שעשה: 'בזמן שהחברים שלהם קפאו בסטלינגרד, כאן הגסטפו קיבלו מאיתנו תותים ועגבניות והיכל מפואר לרכיבה על סוסים'. הוא סייע להחביא יהודים ולזייף מסמכים, וגם שכנע את הנאצים שהוא גוי. כך, כשהם עמדו לסגת, הוא יכול היה לומר להם: 'אם אצטרך להעיד בעתיד בבית משפט, אעיד על הדברים הטובים וגם הרעים'. אחרי המלחמה הוא אכן העיד וגם ארגן עדים. באחד המשפטים בגרמניה שאל אותו הסנגור: 'באיזה מלון גרים כל העדים שכינסת?'. ואבי השיב: 'אתה מבקש כתובת כדי למסור אותה לניאו־נאצים?', והסנגור השתתק. בעקבות משפט אחר, באוסטריה, אבי התלונן בפניי: 'השופטים מוטרדים מאורח החיים הנהנתני של הגסטפו, ולהרג היהודים מתייחסים כדבר רגיל'. בעקבות המלחמה אבי שינה את שם המשפחה לברוניצקי, על שם יער שבו נרצחו יהודים רבים מן האזור.

 

"אחרי השחרור עברנו לצרפת, שהיתה גן עדן. גרנו בחדר וחצי עם שירותים בחצר, אבל 'אין גסטפו, אין אוקראינים ויש אוכל'. רק אז התחלתי ללמוד בבית ספר, בגיל 12. את השיעורים בגרמנית אמא שלי, שחיה לפני כן בווינה, הכינה עבורי. היא היתה אשה עדינה שהשתדלה לא לפגוע באנשים, לנחם חולים, ואצלה הכל בא מהלב. אבא פתח בצרפת עסק לייצור כימיקלים ועבד קשה במיוחד, יצא בבוקר וחזר מאוחר. כשאמי ואני דאגנו לו, אבי אמר: 'עבודה לא מעייפת אותי. אני מתעייף רק מדברים שלא סיימתי'.

  

"התעניינתי במטוסים ולכן נמשכתי ללימודי הנדסת מכונות, אבל בהמלצת אבי למדתי גם פיזיקה. חלמתי להקים תעשייה שתפרנס יהודים, תסייע למפעלים אחרים ותהיה שם דבר בעולם. בגיל 22 שוחחתי על כך עם אבי, שאמר: 'אתה חייב לעשות משהו עם אנרגיית השמש, עוד לא עושים את זה, זה יכול להיות מקורי'. עזבתי דוקטורט ועבודה במכון למחקר גרעיני והגעתי לארץ לעבוד בפרויקט בנושא. כשהוא נסגר אשתי דיתה ואני גייסנו כסף מהמשפחות שלנו והקמנו ביבנה בית מלאכה שהתחיל את דרכו בתחום אנרגיית השמש, וכיום מתמקד בעיקר בתחום הגיאותרמי. קיוויתי שהעסק יגדל ויצליח באופן שיאפשר לי לפרוש ממנו בגיל 40 ולעסוק בחינוך טכנולוגי, אבל הבנייה של העסק נמשכה 50 שנה ורק היום הגענו לחלום החינוך. הזמן שזה לקח עייף אותי, בדיוק כמו שאבי אמר על דברים שאדם לא מצליח לסיים".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x