המיני החדשה של רנו: החיוך נשאר בעיר

סיפור אמיתי: התחתנתי בטווינגו. כמעט, כי היתה לי רנו טווינגו. מודל אלף תשע מאות תשעים ומשהו. בצבע אפור, עם גג מקולף ומנוע ארכאי, שתוכנן על ידי רנו בשנות השישים וסחב איכשהו לשנות התשעים. היא האיצה ל־100 קמ"ש לשעה תוך עידנים. היא לא עברה את ה־100 קמ"ש, ואהבתי אותה. טווינגו היא משהו שצריך בשלב כלשהו בחיים. כמו כלב, כמו עגיל באוזן. בעלות על טווינגו היא הצהרה, שחוצה גבולות מגדר. טווינגו היא מכונית שמלמדת נהג שיעורים חשובים, בעיקר על הסתפקות במועט וצרכנות נבונה. עד כדי כך.

הטווינגו נרכשה מבחור שגר בעתלית. הבחור חלם להיות מעצב רכב. לכן היתה לו טווינגו. צחקתי עליו בלב, שילמתי ונסעתי. הבחור מצא עבודה בפרארי. סיפור אמיתי. וכל כך רציתי להתחתן בטווינגו, כי טווינגו היא מכונית מיוחדת. רק מי שהיתה לו טווינגו מהדור הראשון, ההוא עם הפנסים המחייכים, יכול להבין. כי טווינגו היא מכונית קסומה, שמדברת אל אנשים מיוחדים. אנשים שאומרים ברמזור שלום לאנשים אחרים שיש להם טווינגו. אנשים שמבינים עניין ולא רוצים מכונית שגרתית, אלא מכונית קטנה, כמעט זעירה, שאפשר להכניס לתוכה שידה. או כלה כולל שמלה וגם נהג. טווינגו האפורה עם הגג המקולף לא היתה כנראה מכונית שבנויה למחויבות. ימים ספורים לפני החתונה, בדרך הביתה, כשהדיסק עם שירי החתונה הטריים שנבחרו שעה קודם מתנגן ברקע, טווינגו האפורה הדליקה מנורת מנוע, באמצע משינה. אחר כך היא נפחה ענן אדיר של קיטור. טווינגו התחממה, המנוע נשבר. גם אני. לחופה הגענו בפיז'ו חדישה. פספוס.

רנו טווינגו. רדיוס סיבוב זעיר והיגוי מהיר להפליא צילום: נמרוד גליקמן

איכות החומרים טובה, הנדסת האנוש פחות

מאז הוצג עוד דור של טווינגו, אבל הוא לא בדיוק היה טווינגו, יותר בכיוון של רנו קליאו, אבל מוקטנת. לא בדיוק מכונית מיוחדת, לא בדיוק מכונית מרווחת כמו שטווינגו צריכה להיות ובטח שלא עם אותו קסם שיש לטווינגו אמיתית. בשנת 2014 הוצג הדור השלישי של רנו טווינגו, הדור הנוכחי, שמגיע לישראל כעת. הדור השלישי הוא לא בדיוק רנו, הוא יותר סמארט. כמו לסמארט, גם לטווינגו יש מנוע שמותקן דווקא באחורי המכונית. ויש לו טורבו. והיא קטנה, והיא חמודה, והיא מקסימה. במיוחד בצהוב. טוינגו היא מכונית משמחת. תכונה נדירה מאוד שיש רק לקומץ מכוניות שנמכרות בישראל ועולות פחות ממיליון שקל. כמו פיאט 500, או כמו מיני קופר. אתה נכנס, ומחייך. יוצא החוצה, ומחייך. אין כאן אזכורים לדגמי עבר היסטוריים, או עיצוב ששובה את העין, יש כאן פשוט ממדים טובים ונכונים. וזה כיף. בניגוד לטווינגו הישנות, של פעם, לטווינגו החדשה יש ארבע דלתות.

מאחור אפשר להכניס נוסעים. אבל ממש בקושי, צפוף במושב האחורי מכיוון שמאחוריו יש מנוע טורבו, בנפח 0.9 ליטרים. מה יש מקדימה? מקדימה יש פלסטיק. לטווינגו יש חרטום קל ומכסה מנוע שאפשר להרים ביד אחת. צריך ללחוץ על שני כפתורים, למשוך ידית, לסובב משהו ומכסה המנוע קופץ. מאחור יש תא מטען בנפח צנוע יחסית, ממש צנוע יחסית, וזהו בעצם. אולי היה עדיף אם היה כאן ספסל על מסילות, כמו בטווינגו המקורית, כזה שזז קדימה ואחורה והופך את תא המטען בתך שניות למערה שמוכנה לבלוע אפילו מזוודה גדולה.

את רנו טווינגו ההיא מכרתי. בעצב. היא היתה אטית. היא אהבה את איקה, המוסכניק המומחה של רנו, ואהבה גם להרעיש. אבל היה לה אופי. היו לה כפתורים גדולים וצבעוניים, כל אחד בקוטר של כוס של אספרסו, ורשתות מיוחדות בדלתות שנועדו להחזיק שטויות. והיה לה גג נפתח מבד, שלפעמים דלף. והיה לה קסם. גם לטווינגו החדשה יש קסם. קודם כל, הגג נפתח. לחלוטין. אמנם יורד גשם אבל כיף לפתוח. ויש לה גם תא כפפות, אבל כזה שהופך לתיק קטן שאפשר לקחת ממקום למקום. ויש לה גם דיבורית מיוחדת, כזו שאוחזת בסמארטפון ומטעינה אותו. ויש בה גם הרבה מקום, לפחות מקדימה. וזה עושה כיף. ובין המושבים יש קופסת אחסון, כזו שניתן לקחת גם. ואפשר להוציא ואפשר לשים בה שטויות, כאלה שלא ממש משנות כשנוהגים ברנו טווינגו.

איכות החומרים טובה, אך דווקא הנדסת האנוש מעט מפתיעה לרעה: לרגל שמאל של הנהג יש מדרך, אך הוא קרוב מדי לירכיים וכופה תנוחת נהיגה מעט לא נוחה. רגל ימין פוגעת בקופסת אחסון החפצים. ואם רוצים להעביר את החפצים לתא המטען, מגלים שאין כל כך תא מטען, בגלל המנוע שמותקן בחלקה האחורי של הטווינגו.

לחתונה הגענו בפיז'ו. גדולה. כל כך רציתי בטווינגו. ואם לא, אז לפחות ברכב אספנות. אבל זה היה לפני שנים, ופחדנו שיירד גשם. גם בעליה של מכונית האספנות פחד שיורד גשם. בסוף הוא עשה איתה תאונה. בגשם. והיא נהרסה, ושוקמה על ידי מישהו אחר, שכנראה אהב אותה הרבה יותר. סיפור אמיתי.

הגרסה האוטומטית חוטאת לרוח המקורית

טווינגו החדשה בכלל לא דומה לטווינגו הישנה. היא נוסעת שונה ומתנהגת שונה. קודם כל המנוע, הוא ממוקם בישבן. מיקום שאינו הגיוני מבחינה הנדסית, הרבה משקל מתרכז בחלקה האחורי של המכונית וגורם לה להתנהגות כביש עצבנית. טווינגו דווקא יציבה מאוד, כל עוד לא יוצאים מגבולות העיר. בעיר טווינגו מצליחה להידחף לכל חור ולהשתחל לכל פינה. יש לה רדיוס סיבוב זעיר והיגוי מהיר להפליא. אך טווינגו אינה מכונית שמיועדת לשיוט בין־עירוני ממושך, שם היא נאבקת ברוחות צד באופן לא ממש משכנע.

בעיר היא תסתדר הרבה יותר טוב, אך ניתן בהחלט לצפות לשיכוך מהמורות יותר איכותי. המנוע מפתיע עם שפע של כוח בכל מצב והטווינגו מצליחה אפילו לשמור על שקט יחסי בתא הנוסעים, בהתחשב בעובדה שהדבר היחיד שמפריד בין המנוע לבין תא המטען הזעיר וחלל תא הנוסעים הוא יריעת מתכת דקה. כדי לומר לטווינגו לאן לנסוע, צריך רק להתחבר לאפליקציה של רנו, שמחוברת לאמצעי ניווט, דיבורית וממשקי מולטימדיה. באירופה, חשוב לציין, טווינגו מגיעה עם מערכת שמע מרשימה יותר שכוללת גם פונקציות ניווט. בישראל סומכים על הסמארטפון. עוד נקודה חשובה נוגעת לתיבת ההילוכים: עשו לעצמכם טובה, קחו ידנית. הטוינגו מצווידת בתיבת הילוכים אוטומטית כפולת מצמדים שמהססת לעתים בהעברות הילוכים, במיוחד במהירות אטית. בשילוב עם מנוע ה־0.9 ליטרים שמייצר הרבה רעידות, מדובר בחוויה לא נעימה. טווינגו היא מכונית שמתחננת לתיבת הילוכים ידנית, חבל לקלקל את השמחה.

בסופו של דבר, רנו טווינגו דור שלוש היא עדיין מכונית קסומה. וטוב שכך. היא גדושה בגימיקים חביבים והיא גם שימושית להפליא. עם זאת, הגרסה האוטומטית מיותרת וחוטאת לרוח טווינגו המקורית, שלא לדבר על העובדה שמחירה של טווינגו ידנית הוא כ־65 אלף שקל, ואילו טווינגו אוטומטית מאובזרת היטב מקפיצה את המחיר אל מעבר ל־80 אלף שקל. בקיצור: טווינגו. ידנית. הכי פשוטה. מזל טוב.