בארץ

כך חוסלה מדינת הרווחה הישראלית בתוך 24 שעות

מהפנתרים השחורים, דרך המשבר הכלכלי של שנות השמונים ועד למשברים של שנות האלפיים, כלכליסט מחפש את הרגע שבו הפכנו למדינה עשירה עם תושבים עניים ואת האנשים שהביאו אותנו לשם

מיקי פלד 08:1711.10.16
האתוס הרשמי מספר שמדינת ישראל קמה כמדינת רווחה. דור המייסדים היה קרוב לרוח הסוציאליסטית של שוויון ואחווה, ולכן לפחות ב־40 השנים הראשונות לקיומה, פערי ההכנסות והעוני בישראל היו יותר קרובים לאלו של מדינות הרווחה באירופה מאשר לאלו של ארה"ב. אבל זהו ככל הנראה אתוס בלבד. תמיד היו כאן קצבאות ותמיכות סוציאליות, שהתרחבו מעט מפעם לפעם, אבל מדיניות ברורה שבה המדינה לוקחת אחריות על הפיכת החיים של האזרחים לקצת יותר קלים התחילה בצירוף נסיבות היסטורי בהפרש של כמה שעות ב־2 במרץ 1971.

 

בבוקר של אותו היום קיבלו חברי תנועת הפנתרים השחורים הודעה ממשטרת ירושלים שאין להם רשות לערוך הפגנה מסודרת מול בניין העירייה, במחאה על מצבם ה"דפוק", כפי שכתבו בכרוזים שהפיצו. עם או בלי קשר, כמה שעות לאחר מכן פרסם ביטוח לאומי את דו"ח העוני הראשון בישראל, שמצא ש־11% מהמשפחות חיות מתחת לקו העוני ועורר מהומה ציבורית גדולה. למחרת המשטרה עצרה 14 חברים מהפנתרים השחורים ולא עבר הרבה זמן לפני שההפגנות ההמוניות החלו.

 

כאן מגיע החלק החשוב. במקביל להפגנות ולזלזול במפגינים ולתרעומת הציבורית בעקבות דו"ח העוני הקימה ראשת הממשלה דאז גולדה מאיר ועדה מיוחדת שתפקידה היה לתת מענה לדרישות ולשכך במשהו את המהומה. אם המשפט האחרון נשמע מוכר מלפני חמש שנים, כאן בערך נעצרת ההשוואה. הוועדה, שנקראה ועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה, המליצה המלצות והממשלה יישמה אותן.

 

לדברי פרופ' ג'וני גל מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, חוקר בכיר במרכז טאוב לחקר המדיניות בישראל, זה הרגע שבו נוצרה מדינת הרווחה בישראל - לא רק הגדלת קצבאות שרלבנטיות לאוכלוסייה שהשתתפה בהפגנות, כמו קצבאות ילדים, אלא גם הגדרה של הקצבאות הללו כאוניברסליות, כלומר לא תלויות בגובה ההכנסה, יחד עם האפשרות לקבל דמי אבטלה ושינוי המדיניות של הממשלה בכל הקשור לטיפול בעוני.

שלטון בבהלה. רה"מ לשעבר גולדה מאיר. השיקה ב־1971 תוכנית רווחה להרגעת המחאה
שלטון בבהלה. רה"מ לשעבר גולדה מאיר. השיקה ב־1971 תוכנית רווחה להרגעת המחאה צילום: דוד רובינגר

 

בפעם הראשונה נפרסה רשת ביטחון סוציאלי נרחבת שמשרתת לא רק את אלו שהיו בהפגנות אלא את כל הציבור. בהתאם, גם ההוצאה של הממשלה על שירותים חברתיים עלתה מכ־19% מתקציב המדינה ב־1970 לכ־28% בעשור שלאחר מכן.

 

כשטכנאים השתכרו כמעט כמו מנהלים

 

פרופ' ג'וני גל פרופ' ג'וני גל צילום: עמית שעל

השלב הבא והמתבקש הוא לקפוץ עשור קדימה ולתאר את סיבוב הפרסה של המדיניות החברתית־כלכלית החל משנות השמונים, ובמיוחד מתוכנית הייצוב ב־1985, שעוצבה בין השאר על ידי הכלכלן ונגיד בנק ישראל לאחר מכן, פרופ' מיכאל ברונו. אבל עוד לפני כן, שווה להתעכב על מרכיב מאוד ייחודי של שנות השבעים, שאולי הוא יכול לענות בצורה הטובה ביותר על השוני כיום בתחושה הסובייקטיבית של הדור הנוכחי באשר לקושי החיים הכלכליים בישראל כיום. זה הולך בערך כך: בשנות השבעים, כשחייל משוחרר היה צריך להחליט איזה מקצוע ללמוד או באיזה מקצוע לעבוד כדי להבטיח ככל הניתן פרנסה בכבוד, הוא ראה מולו משק שבו — נכון ל־1975 — מנהל משתכר בממוצע 8.3 לירות ברוטו בשעה ואילו טכנאי משתכר בממוצע 6.5 לירות ברוטו לשעה. עובדים במקצועות אקדמיים (מהנדסים, רופאים ואחיות, עובדי מחקר ופיתוח, עורכי דין וכדומה) השתכרו בממוצע 8.5 לירות לשעה, יותר מהמנהלים. כשמצרפים לזה את הביטחון התעסוקתי שההסתדרות סיפקה ל־80% מעובדי המשק, כולל דאגה לתוספת שכר שכונתה "תוספת יוקר" כשהמחירים עלו, מקבלים את התמונה שנפרסה בפני אותם חיילים משוחררים: אם אתה חרוץ ועושה את העבודה כמו שצריך, אין סיבה שבסופו של דבר לא תסתדר בחיים, ואפילו תוכל לחיות ברמת חיים לא רחוקה מדי מזו של מנהל.

 

היום, לעומת זאת, התמונה נראית כך: השכר הממוצע של מנהל לשעת עבודה הוא 84.3 שקל לשעה (על פי נתוני 2011, שהם המעודכנים ביותר שיש כיום), טכנאי ישתכר בממוצע 56.5 שקל לשעה ובעלי מקצועות אקדמיים ישתכרו 76.5 שקל לשעה. הפער בין השכר לשעה של טכנאי לבין זה של מנהל עומד בממוצע על כ־33% לעומת כ־22% ב־1975, כאשר רק לרבע מהעובדים יש עדיין ביטחון תעסוקתי וידיעה שיקבלו תוספת שכר בכל פעם שהמחירים במשק יעלו. במילים אחרות, ההבנה שהאפשרות לחיות ברמת חיים טובה יחסית שמורה למתי המעט שמצליחים להתברג במשרות ניהול בכירות או במקצועות אקדמיים והייטק, או לאלו שעדיין יש להם קביעות בעבודה, היא שגורמת לתחושה שאין בהכרח קשר ישיר בין הכישרון והחריצות לאפשרות לא לדאוג מה יהיה בעתיד.

 

לידתה של מדינת הרווחה. הפגנת הפנתרים השחורים במרץ 1971. המחאה החברתית דחפה את הממשלה להגדיל את תקציבי הרווחה לידתה של מדינת הרווחה. הפגנת הפנתרים השחורים במרץ 1971. המחאה החברתית דחפה את הממשלה להגדיל את תקציבי הרווחה צילום: דוד רובינגר

 

ואז הגיעו הגירעון והאינפלציה

 

העלייה בפערי השכר והשחיקה בכוחם של העובדים לדאוג לפיצוי עם עליית המחירים לא קרו במקרה. נקודת הפיתול ההיסטורית, אותה נקודה שבה המגמה ששלטה עד אז נעצרת ומאותה נקודה והלאה משנה כיוון, התרחשה גם היא במהלך יממה אחת, 30 ביוני 1985. בישיבת ממשלה ארוכה, מבוקר עד בוקר, שבה נוסחה תוכנית הייצוב, נפרדה ישראל מהשליטה ההדוקה של הממשלה במשק במטרה להציל אותו, צמצמה את רשת הביטחון הסוציאלי, ועל הדרך נגסה גם בתחושת ה"ביחד" של החברה בישראל.

 

הייצוב ושברו. שרי הממשלה יוצאים מהישיבה שבה נוסחה תוכנית הייצוב ב־1985. כאן החל הכרסום במגזר הציבורי שנמשך עד היום הייצוב ושברו. שרי הממשלה יוצאים מהישיבה שבה נוסחה תוכנית הייצוב ב־1985. כאן החל הכרסום במגזר הציבורי שנמשך עד היום צילום: Government Press Office

 

"אם הייתי צריך לסמן אירוע על ציר הזמן של כלכלת ישראל, אז תוכנית הייצוב של 1985 היא בוודאי מועמדת לנקודת השינוי שממנה גדלו הפערים", אומר פרופ' מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. "אני לא חושב שבתוכנית הייצוב החליטו החלטה מודעת ומכוונת להגדיל את אי־השוויון. אני לא חושב שזה תיאור

פרופ' מומי דהן פרופ' מומי דהן

מצב נכון, אבל שם נזרעו הזרעים. זו היתה תוכנית מאוד חשובה להתפתחות הכלכלית של ישראל ולחילוץ ישראל ממשבר מאוד קשה (גירעון של 10% מהתוצר ואינפלציה שהגיעה ל־400% לשנה — מ"פ), אבל מה שקרה בעקבות התוכנית הזו היא הירידה בהוצאות הממשלה, תוך אחידות הדעים של מפלגות השמאל והימין המרכזיות, הליכוד והמערך בזמנו, בצורך להפחית את גודלה של הממשלה, כולל גם בהוצאות על שירותים ציבוריים כמו בריאות, חינוך ורווחה". לדברי דהן, אין ספק שהיה צורך להוריד את הוצאות הממשלה באותה התקופה, אבל "מה שמעניין הוא שהפחתת הוצאות הממשלה נמשכה גם אחרי שירדנו הרבה מתחת לרמה ההכרחית (משיעור הוצאה של 65% מהתוצר ב־1985 לכ־40% כיום — מ"פ)".

 

תוכנית הייצוב היוותה אבן דרך במסלול של ישראל אל עבר כלכלת שוק, אבל לדברי דהן לא מדובר רק באיזון מחדש של היחס בין הפרטי לציבורי, אלא גם במה שמתברר בדיעבד כמעין מסר שהסתתר בין השורות של התוכנית: "הנסיגה של הממשלה מהתערבות בשווקים האלה העבירה מסר שאנחנו עוברים מכלכלה ריכוזית ומגויסת לכלכלת שוק, וזהו מסר עם השלכה תרבותית. אני תומך בהישענות על כלכלת שוק אבל כאן קרה תהליך דומה למה שקרה עם הוצאות הממשלה, שהמעבר הזה היה הרבה מעבר למה שנדרש כדי להגיע לכלכלה איתנה. המסר התרבותי הוא הרבה יותר עמוק. אם בעבר המסר היה מסר של דאגה לקולקטיב תוך סובלנות מסוימת כלפי קידום האינטרס האישי, הוא עבר בהדרגה למסר שבו רואים בעין יפה את הקידום של האינטרס האישי. כאן, אני חושב, נמצא המפתח לשינוי, ללגיטימציה לפתיחת הפערים".

 

תוכנית הייצוב גרמה לעוד שינוי דרמטי והוא מכירה סיטונאית של נכסי המדינה. אז, אמצעי הייצור במשק והחברות הגדולות בו נשלטו בחלקם הגדול על ידי המדינה וההסתדרות. אם להזכיר חלק קטן מהם, אפשר לציין את הבנקים הגדולים, אל על, בזק, סולל בונה, כיל, צים ובתי הזיקוק. כל אלו, מלבד בנק לאומי, נמכרו בהמשך לידיים פרטיות מתוך אידיאולוגיה ברורה של צמצום חלקה של הממשלה במשק. זו אחת הסיבות להיווצרותה בישראל של שכבה צרה של טייקונים שרכשו את השליטה על מה שפעם היו חברות ממשלתיות או הסתדרותיות גדולות מאוד.

 

במובן הזה, מסכימים גל ודהן, אי אפשר להסתכל על נאום "השמן והרזה" הקאנוני של בנימין נתניהו כשר אוצר ב־2003 כעל שינוי משמעותי במדיניות הכלכלית. אותו נאום קאנוני שנשא נתניהו ובו הסביר שהמגזר הציבורי עדיין גדול מדי וכדי לצמוח המשק צריך להסיר את האיש השמן מעל גבו של האיש הרזה, כלומר המגזר הפרטי, לא חידש דבר. בנאום ההוא נתניהו הגדיר בצורה חדה וברורה את המדיניות שעד אז לא נאמרה בפה מלא. המדיניות הכלכלית הזאת כבר יושמה בשטח, אבל נתניהו נתן לה גז והאיץ אותה. "מדיניות ניאו־ליברלית כזו הרי יושמה החל משנות השמונים, עם הפסקה זמנית בשנות התשעים בשל העלייה מברית המועצות לשעבר שדרשה העלאה בהוצאות הממשלה ובמגזר הציבורי", מסביר גל. "ביבי אמנם נתן ביטוי חד מאוד לאידיאולוגיה הניאו־ליברלית, והוא השתמש במדיניות הזו כדי להתמודד עם המשבר שהיה אז. הוא חידד את התפיסה אבל היא היתה קיימת כבר לפני".

 

אי־השוויון בהכנסות מעבודה בחברה הישראלית שעלה בעקביות מאז תחילת שנות השמונים ועד אמצע העשור הקודם, נותר על כנו פחות או יותר מאז. מ־1980 ועד 2006 עלה מדד ג'יני, שהוא המדד המקובל למדידת פערים חברתיים, בכ־21% ומאז ועד 2014 ירד בכ־5%.

 

מותה של מדינת הרווחה. מימין: יו"ר ההסתדרות קיסר, רה"מ פרס, שר האוצר מודעי ושר החוץ שמיר. תוכנית הייצוב סימנה מעבר מכלכלה מגויסת לכלכלת שוק מותה של מדינת הרווחה. מימין: יו"ר ההסתדרות קיסר, רה"מ פרס, שר האוצר מודעי ושר החוץ שמיר. תוכנית הייצוב סימנה מעבר מכלכלה מגויסת לכלכלת שוק צילום: דוד רובינגר

 

שינוי טבעי שמתרחש במדינות חדשות

 

פרופ' אלכס צוקרמן פרופ' אלכס צוקרמן צילום: דוברות המרכז הבינתחומי בהר

פרופ' אלכס צוקרמן מכיר את המדינה היטב מיום היווסדה. כיום הוא חוקר ומלמד בבית הספר לכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה ובאמצע שנות השמונים עמד בראש בית הספר לכלכלה באוניברסיטת תל־אביב. עד לפני שנה גם היה חבר בוועדה המוניטרית של בנק ישראל. צוקרמן, אחד מבכירי המאקרו־כלכלנים בישראל, טוען בשיחה עם "כלכליסט" שהאתוס שלפיו פעם היה יותר שוויון הוא נכון, אבל לא נכון לתלות את הסיבה לשינוי רק במדיניות כלכלית, אלא לראות את השינוי גם כתוצאה של שינוי טבעי שמתרחש במדינות חדשות. "צריך לזכור שבשלושת העשורים הראשונים של המדינה הצמיחה היתה מאוד גבוהה", הוא אומר. "זו תופעה שאתה רואה בכל מדינה מתפתחת, בהנחה שיש כוח עבודה מיומן ומלא מרץ וזה היה פה. המדינה צמחה מיום הקמתה ועד תחילת שנות השבעים בסדר גודל של 8%–9% לשנה, לא רחוק מסין היום. אחרי זה, מלחמת יום כיפור ועוד שלל בעיות הובילו להתמתנות של הצמיחה. צריך להבין שאז השוויון היה גבוה, בין השאר כי לא נתנו ליוזמות פרטיות גדולות להתפתח". הטענה של צוקרמן היא כי "קשה מאוד לשים את האצבע על המקום שבו ישראל נהפכה מא' לב', כי מדובר בשינויים מאוד הדרגתיים. הרי אפילו תהליך כמו הליברזליזציה של שוקי ההון החל בשנות השמונים ונמשך עד תחילת המאה ה־21".

 

באותו אופן, אומר צוקרמן, יש להבין לפחות חלק מפתיחת הפערים בחברה הישראלית. "בכל פעם שיש שיפור טכנולוגי, יש כאלו שבאותה נקודת זמן יכולים להפנים את השינויים מהר יותר והם אלו שנהנים יותר. זה קרה משחר ההיסטוריה, ואלו שהיו זריזים או שהיה להם הרבה כסף וידעו להשקיע ברגע הנכון והיה להם גם מזל — נהנו. זה נכון שיש כאלו שלא היו מסוגלים להתאים את עצמם ולכן יש מקום לרשת ביטחון ולהבטיח מינימום לכל אחד". אבל בסופו של דבר, מסכם צוקרמן, "כשאתה חי בצמצום בחברה שהרוב המוחלט בה חי בצמצום, אתה מרגיש אחרת מאשר כשאתה חי בצמצום בחברה שבה אנשים יוצאים למסעדות".

 

המפריט הגדול. בנימין נתניהו כשר אוצר בנאום "השמן והרזה" ב־2003. המאיץ הגדול של צמצום המגזר הציבורי המפריט הגדול. בנימין נתניהו כשר אוצר בנאום "השמן והרזה" ב־2003. המאיץ הגדול של צמצום המגזר הציבורי צילום: עטא עוויסאת

 

לכל כתבות הפרויקט:

חשבון נפש כלכלי: איך הפכה ישראל למדינה עשירה שתושביה עניים

זה לא רק הדיור: יוקר המחיה עלה, והפצצה הפנסיונית מתקרבת

יותר ילדים ויותר גמלאים: שינויי הדמוגרפיה בארץ מכבידים על האדם העובד

עולים מבוגרים - בלי פנסיה, בלי דירה

האפליה המתמשכת של המגזר הערבי גוררת את כל המשק לאחור

מחיר האפליה לטובה של המתנחלים

ואולי ישראל לא ממש השתנתה, ורק ההשוואה ל־OECD מוציאה אותה רע?

יש כסף, אין תוצאות: התקציב מתבזבז על חוסר יעילות

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x