$
דעות

ימי הזחיחות: מורשת הדנקנריזם

הנזק הערכי שגרם נוחי דנקנר בשיא כוחו היה לא פחות משמעותי מזה שגרמה הרצת המניות

אמיר זיו 06:5005.07.16

בדיוק חמש שנים מאז פרוץ המחאה החברתית, השופט חאלד כבוב נעץ אתמול מסמר אחרון בארון הקבורה של הדנקנריזם. למראית עין אין קשר בין שני האירועים, אבל מתחת לפני השטח הם קשורים קשר הדוק. המחאה ההיא אולי לא הולידה מהפך פוליטי או שינויי חקיקה מפליגים, והיא גם לא חיסלה את יוקר המחיה, אבל היא הכתה שורשים עמוקים מכפי שנדמה. המחאה שינתה לחלוטין את הדרך שבה מתייחס הציבור לעצמו כצרכן בעל זכויות. כפועל יוצא היא שינתה לחלוטין את היחס של אותו ציבור לאנשי עסקים ציניים ודורסניים, שנוחי דנקנר בשיא כוחו היה המייצג המובהק ביותר שלהם.

 

מדובר בשינוי תפיסה עמוק, שהוליד התבוננות סקפטית וחשדנית בכל מי שמבקש לעשות הון באופן לא הגון ותוך ניצול כוחו העסקי – ואחת היא אם מדובר במונופול גז שמכופף את הממשלה למחיריו, במונופול תקשורת שמתחנף לשלטון כדי לא להתפרק מכוחו, בטייקון סלולר שחמק מתשלום חובותיו או בחברת ביטוח שגובה מחוסכיה דמי ניהול מחרבי פנסיה. השינוי התפיסתי הזה לא נעצר אצל המפגינים ברוטשילד. הוא חלחל כמעט לכל פינה, והוא הגיע גם למערכת אכיפת החוק ולרשות השופטת.

 

הרנטגן זה הוא

 

דנקנר הורשע אתמול בעבירה חמורה של הרצת מניות, אבל הנזק הציבורי והערכי שגרם הדנקנריזם בשנות שלטונו היה לא פחות משמעותי. כדי להיזכר, די לצפות בסרט החנפני "עיני רנטגן" שנעשה ב־2010 על הרב יעקב איפרגן, המקובל החביב באותם ימים על דנקנר. מבלי שהתכוון, הסרט הנציח כבמעשה אמן את התמזגות הרעות החולות שטמונות באיש עסקים זחוח החולש על האימפריה העסקית החזקה בישראל.

 

"כולם מאוד גאים בך ומאוד סוגדים לך", אומר שם הרנטגן לדנקנר מעל במת ההילולה, "אני שומע על מאות מיליונים שיוצאים מאי.די.בי לכיוון צדקות", הוא מפאר את תרומות פטרונו העסקי מכספי החברות הציבוריות שלו. וכל זה על רקע ערבוביה בלתי נסבלת של אנשי עסקים רודפי כוח, מנכ"לים שמתחנפים לבוס, שר משפטים, ושר ביטחון פנים לשעבר ומפכ"ל לשעבר לצד עבריינים לעתיד, אילן "כיפה לבנה" בן דב, וערימות של רוחניות בגרוש.

 

ערב המחאה החברתית, רגע לפני שנחשף עומק הבור בקרדיט סוויס ובלאס וגאס, קצת לפני ששופרסל וסלקום מתחילות לדמם והאימפריה מתפרקת, דנקנר הוא על תקן הרנטגן של העולם העסקי. הלוחש, המבין, ובעיקר הקובע. זה שכולם חפצים בקרבתו ויתנו הכל למען שותפות עסקית איתו או לפחות ברכת הדרך. דנקנר הוא זה שהנשיא ישב לצדו באוטובוס, ראש הממשלה ייוועץ בו ושר האוצר יתייצב במשרדו. וכל העת חבורה חנפה של אומרי הן ומסלקי מעקשים תסתובב סביבו ותקפיד שיישמרו גינוני הכבוד הראויים.

 

דנקנר (משמאל) עם הרב יעקב איפרגן בהילולה ב־2010 דנקנר (משמאל) עם הרב יעקב איפרגן בהילולה ב־2010 צילום: אוראל כהן

 

המורשת נעקרת

 

עמדת הכוח הזאת עלולה לסנוור כל אחד, והיא אכן סנוורה. הרבה לפני הרצת המניות הפלילית, מורשתו העסקית והערכית של דנקנר כללה דירקטוריונים שהתאמנו בגמישות כדי להיות חותמות גומי מושלמות לרצונותיו, שאיבת דיבידנדים מטורפת מהחברות בתחתית הפירמידה של אי.די.בי ומינוף אגרסיבי שתכליתו צבירת כוח נוסף. זה הוליד בין היתר עסקת בעלי עניין מכוערת, הטבעת מיליארדים מכספי המשקיעים בבנק שוויצרי ובחולות נוואדה, שותפות בטריאופול סלולר גורף, תרומה צינית ליוקר המחיה באמצעות רשת הקמעונאות הגדולה בישראל, ולפני הקריסה גם השתלטות על עיתון בניסיון לצבוע את כל זה בצבעים עליזים, תוך קעקוע של כל מה שעיתונות אמורה להיות.

 

אקורד הסיום אתמול הגיע שנים אחרי שהדנקנריזם כבר מת והסטנדרטים העסקיים שתרם להשרשתם מתחילים להיעקר. ספק אם הם היו מתאפשרים מלכתחילה באווירה הציבורית הנוכחית. לפחות בזה אפשר להתנחם.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x