$
בארץ

השלום הכלכלי: תיאוריה מרוששת או החמצה מצערת

נתניהו הבטיח ב־2009 כי ינהיג שלום כלכלי כדי להשיג שלום עם הפלסטינים. אך המצב הכלכלי המשופר במזרח ירושלים ביחס לעזה לא מונע אלימות. אולי זה משום שהלאומיות חזקה מהכל, שישראל לא עשתה מספיק, או כי גדל כאן דור ערבי שכלכלה לא מעניינת אותו

שאול אמסטרדמסקי 06:5015.10.15

ב־20 בינואר 2008 עלה יו"ר האופוזיציה והמועמד לראשות הממשלה אז בנימין נתניהו לדוכן הנאומים במלון דניאל בהרצליה ושרטט את הדרך שלו להגיע לשלום עם הפלסטינים. ״השלום הכלכלי הוא פרוזדור לשלום מדיני. הוא לא מייתר את המשא ומתן על הסדר הקבע, אבל יוצר תנאים להבשלתו. הסכסוך עם הפלסטינים זועק לזה. נכון שזה לא פותר את בעיית השאיפות הלאומיות, אבל זה אמור לאפשר לנו להגיע להידברות במצב טוב יותר".

 

 

לתיאוריית השלום הכלכלי של נתניהו, שבאה לידי ביטוי גם בספרו "מלחמה בטרור", יש שתי רגליים. הראשונה היא טוויית קשרים כלכליים חזקים בין הכלכלה הפלסטינית לישראלית. מתוך העבודה המשותפת והמפגשים העסקיים יראו שני הצדדים שגם בצד האחר יש אנשים בשר ודם ולא בני שטן, ומכאן תיסלל הדרך לשלום הכולל.

 

הרגל השנייה תועלתנית מזו ומבוססת על היגיון השוק החופשי. במערכת הביטחון נהוג לקרוא לזה ״מחיר ההפסד״. כלומר, אם נעלה את רמת החיים של הפלסטינים, יקטן התמריץ שלהם לצאת למאבק אלים נגד ישראל, כי יהיה להם יותר מדי מה להפסיד. התיאוריה הזאת היתה דומיננטית מימי גיבוש הסכם אוסלו ועד פרוץ האינפתיאדה השנייה.

 

והנה, גם בתום האינתיפאדה השנייה, לאחר שהדוקטרינה הזאת נסדקה, חזר עליה נתניהו לפני בחירות 2009: "צריך להציג אופק לציבור הפלסטיני שיש אפשרות לשפר את חייהם. השלום הכלכלי נשען על שני כוחות - על הביטחון הישראלי ועל כוחות השוק. יש ליצור בסיסים של תקווה במקום של אסלאם קיצוני. זה יכול למנוע כר גיוס נרחב לקיצונים".

 

גל הטרור שהתפרץ בתחילת אוקטובר מעלה את השאלה האם תיאוריית השלום הכלכלי פשטה את הרגל או שמא מעולם לא יושמה? כלומר, האם העלאת רמת החיים של הפלסטינים אינה מספיקה למנוע התפרצויות גלי טרור או להקטין את ההסתברות להתפרצויות כאלה? או שמא התיאוריה דווקא נכונה, אלא שבפועל רמת החיים לא עלתה, ולכן ההתפרצויות האלימות קורות שוב ושוב? יש גם הסבר שלישי, שאי אפשר לבדוק, ולפיו ייתכן שהתיאוריה דווקא עובדת מצוין, ובלעדיה היתה האלימות גואה למפלס גבוה יותר.

 

מפגעים וסוציו־אקונומיה

 

אחת הדרכים לבדוק אם תיאוריית השלום הכלכלי עובדת היא בדיקת הפרופיל של מבצעי הפיגועים מתחילת החודש. התבוננות בנתונים (שנאספו ממקורות גלויים, ישראליים ופלסטיניים, בעזרתם האדיבה של פעילי הרשת נחמיה גרשוני-איילהו ונועם רותם) מעלה כי מחציתם של המפגעים בפיגועי הדקירה, הירי והדריסה הם תושבי מזרח ירושלים. רובם המוחלט של היתר הם מיישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון, ושניים היו מקרב ערביי ישראל.

 

 

בקרב המזרח־ירושלמים המכנה המשותף הבולט הוא גילם הצעיר הממוצע - 19.5. לשם השוואה, הגיל הממוצע של המפגעים מהגדה המערבית הוא 23. עוד עולה מהנתונים כי רובם הגדול גברים רווקים, חסרי השכלה אקדמית ולפיכך
מועסקים בעבודות שאינן דורשות השכלה גבוהה. יחיא מוחמד נאיף עבדאללה חג' חמד משכם, מרוצחי איתם ונעמה הנקין, עבד בסופרמרקט. טארק עבד אלפתאח יחיא מג׳נין, שביצע את אחד מפיגועי הדקירה בעפולה, עבד במסעדה, ומוחמד ג'עברי מחברון, שביצע את פיגוע הדקירה בקריית ארבע, עבד בחנות נעליים.

 

ואולם, בין המפגעים היו גם כאלה שמצבם הסוציו־אקונומי גבוה מזה. מוהנד חלבי, למשל, בן 19 מאלבירה, היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת אל־קודס והגיע ממשפחה מבוססת למדי. איסרא עאבד, בת 30 מנצרת, שהגיעה לתחנה המרכזית בעפולה ושלפה סכין, היתה סטודנטית לתואר שני בטכניון ואם לשלושה ילדים. מחיר ההפסד שלה היה גבוה, לפי התיאוריה, אבל זה לא עצר בעדה.

 

שיעורם הגבוה של תושבי מזרח ירושלים בקרב מבצעי הפיגועים יכולה לנבוע מכמה סיבות. בהשוואה לתושבי הגדה הם נהנים מחופש תנועה נרחב יחסית, והם קרובים מהם לנעשה בסביבות העיר העתיקה ואולי גם מושפעים ממה שנתפס כשינוי במדיניות הישראלית בהר הבית. ועוד, כמו שהראתה סקירה מקיפה של מכון ירושלים לחקר ישראל בדצמבר הקודם, הם סובלים מגדר ההפרדה שנבנתה במזרח העיר וניתקה אותם מהגדה ומירושלים.

 

אבל מלבד אלה, ייתכן שגם המצב הכלכלי במזרח ירושלים משחק תפקיד. המצב הכלכלי בשכונות הערביות במזרח ירושלים בכי רע. הוא אמנם טוב מהמצב הכלכלי בגדה, אולם מצבם גרוע מאוד בהשוואה לשכונות היהודיות.

 

בד בבד גם שיעורם הנמוך של ערביי יישראל בקרב מבצעי הפיגועים יכול להיות מוסבר במישור הפוליטי: הם נהנים מזכויות פוליטיות שאין לפלסטינים במזרח ירושלים ואינם חיים תחת כיבוש; גם במישור הכלכלי - הרמה הסוציו־אקונומית שלהם גבוהה יותר.

 

הקשר בין כלכלה לאלימות

 

אם כן, האם זו ״הכלכלה, טמבל״ או שמא הכלכלה אינה עוזרת כשמדובר במישור הפוליטי־לאומי? לדברי ד״ר ניצן פלדמן ממכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית, שחקר את תיאוריית השלום הכלכלי, יש קושי לקבוע שהתיאוריה עובדת.

״כל המחקרים בעניין נעשו על הזיקה בין קשרים כלכליים של מדינות ובין מידת האלימות ביניהן. קשה להקיש על המקרה הישראלי מהמקרה האירופי שמרבים לצטט - הקמת קהילת הפחם והפלדה אחרי מלחמת העולם השנייה - שהפכה להיות האיחוד האירופי. אנחנו לא יודעים להגיד אם זה קרה בגלל הכלכלה, ההשפעה הסובייטית או ההתערבות האמריקאית. ובכל מקרה, אין דין מה שקורה בין מדינות למה שקורה בין מדינה לגוף ששואף להיות מדינה״, מסביר פלדמן.

 

לדבריו, "גוף שרוצה להיות מדינה מתנהג אחרת ממדינה. בין שתי מדינות קשה יותר לחולל מלחמה בגלל פעולה של מפגע יחיד. התפיסה המערבית, ולפיה אנשים הם רציונליים, אפשר לקנות אותם בכסף וזה יגבר על כל מניע אחר - לא תמיד עובדת במקרים כמו המקרה הישראלי". לכן, פיתוח הקשרים הכלכליים מקטין את ההסתברות לאלימות במקרה הטוב, אבל בעיקר ברמה המוסדית ולא ברמת האדם היחיד.

 

לדברי פרופ׳ משה ארנס, לשעבר שר הביטחון בממשלת שמיר, ההשקעה בפיתוח הכלכלי חשובה ועשויה להקטין את ההסתברות לאלימות, אולם לא לאלה שהכלכלה אינה נמצאת בראש מעייניהם: "למי שמשתייכים לזרמים הרדיקליים האסלאמיים, הכלכלה אינה חשובה. זה נכון לחמאס, שלא פועל מתוך ניסיון לשפר את הכלכלה, זה נכון לדאעש וזה נכון לאותו עובד בזק, שמצבו הכלכלי כנראה לא היה רע, שביצע את פיגוע הדריסה ברחוב מלכי ישראל".

עם זאת, הוא מודה כי ההזנחה הכלכלית של שכונות מזרח ירושלים רק החריפה את הבעיה והיא אות קלון לממשלות ישראל לדורותיהן. "לא עשינו מספיק במזרח ירושלים, מכל הבחינות. עצם העובדה שבתוך הגבולות הריבוניים של ישראל יש מחנה פליטים כבר קרוב ל־50 שנה, שועפאט, ולא דאגנו להפוך אותו למקום שנעים לגור בו, והשארנו אותו מקום עזוב בעל תנאי קיום בתנאים בלתי אפשריים - זה כתם על מדינת ישראל.

 

"גם בשכונות המזרחיות - כמו ג׳בל מוכאבר ובית חנינא - לא ניסינו לצור שוויון ביחס ליתר השכונות בירושלים, והדבר נותן את אותותיו. אין להתפלא שמשם יוצאים אנשים שלא הכלכלה בראש מעייניהם אלא הרצון לרצוח יהודים. כשאדם גר בתנאים כל כך גרועים ורואה בצד השני אנשים שגרים בנוחות, ורואה ששום דבר לא נעשה כדי לשפר את איכות חייו, זה מביא לו רעיונות. אני חושב שלו המצב הכלכלי במקום כמו שועפאת היה טוב יותר, היו יוצאים משם פחות פיגועים".

 

לפי ד״ר יורם גבאי, לשעבר הממונה על הכנסות המדינה ומי שהשתתף בעיצוב הסכם פריז (הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו), הפיתוח הכלכלי אינו מספיק. "הצד הכלכלי אינו משמעותי בהתקדמות לתהליך שלום. הצד הדומיננטי הוא תמיד הפוליטי, כלומר שאלת הריבונות והנושאים הטריטוריאליים", הוא אומר. ״ניקח את ירושלים המזרחית״, גבאי מדגים, "אנחנו יודעים שהם חיים יותר טוב מערביי הגדה. קח מישהו משכונת ג׳בל מוכאבר. הוא מקבל משכורת ישראלית, עלויות הדיור שלו נמוכות, והוא חי ברמת חיים גבוהה יותר מבגדה. האם זה משנה את העובדה שמרבית המזרח־ירושלמים נוטים לחמאס? לא, כי כל הסיבות האחרות נותרות בעינן".

  

ראש הממשלה בנימין אמר ב־2009: "השלום הכלכלי הוא פרוזדור לשלום מדיני" ראש הממשלה בנימין אמר ב־2009: "השלום הכלכלי הוא פרוזדור לשלום מדיני" צילום: אוהד צויגנברג

 

לדברי גבאי, כמו לדברי גורם ממערכת הביטחון שביקש שלא להיות מצוטט בשמו, העלאת רמת החיים עלולה לפעול באופן פרדוקסלי דווקא בכיוון ההפוך. "גם אם הצד הכלכלי טוב, זה לא יקטין את הדרישות הלאומיות. אולי אפילו להפך", אומר גבאי. הגורם שביקש להישאר בעילום שם מרחיב: "ברגע שרמת החיים מתחילה לעלות וחרדת הקיום היום יומית נפתרת, אתה מתחיל להקדיש יותר תשומת לב לשאלות של מימוש עצמי והגדרה לאומית, ולכן ייתכן שהקונפליקט הפלסטיני־ישראלי רק מחמיר".

 

לפי שמרית מאיר, לשעבר כתבת קול ישראל לענייני ערבים בגלי צה״ל וכיום העורכת הראשית של אתר החדשות הישראלי בשפה הערבית אל־מסדר, התמונה מסובכת מזו, בייחוד כשהיא נוגעת לגל הטרור הנוכחי. הנרטיב האוסלואי, של כלכלה כמנוע צמיחה לשלום, אינו נכון בנוגע לגל הזה, משום שהאנשים שמבצעים אותו פועלים ממניעים אחרים. ״קח את מוהנד חלבי. הוא היה סטודנט למשפטים באוניברסיטת אל־קודס שבא ממשפחה בורגנית. המניע לא היה כלכלי. אנחנו צריכים להתפכח בעניין הזה״, אומרת מאיר.

 

"הקשר לכלכלה קלוש"

 

אם זאת לא הכלכלה, מה כן? לדברי מאיר ״יש פה מניע דתי ולאומי, וגם מוטיבים של גזענות ותחושת השפלה תמידית. הקשר לעניין הכלכלי קלוש. לכן רוב האנשים הם צעירים. כלומר, כלכלת המשפחה לא רובצת על כתפיהם.

 

״אם נעשה זום אאוט, השקט בגדה המערבית נמשך הרבה שנים בין היתר כי אנשים פחדו מסניף מקומי של האביב הערבי. עכשיו האנשים הצעירים מאתגרים את התפיסה הבורגנית הזאת. הם מושפעים מרעיונות אסלאמיסטיים. לא בכדי הפרופיל של הנפגעים בירושלים הוא דתי. זה הארכיטיפ היהודי.

 

יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. הקונפליקט הלאומי בראש יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. הקונפליקט הלאומי בראש צילום: אי פי איי

 

"ומלבד זה", היא מחדדת, "כשהתחילה האינתיפאדה השנייה זה קרה במקביל לפריצה של אל ג׳זירה. זו היתה מדורת השבט שלהם. היום זה איש איש בפייסבוקו. החוויה היא קודם כל נפשית־אמוציונלית, ולכן אתה רואה את הדבר הספורדי הזה", היא אומרת.

 

גם לפי רון גרליץ, מנהל שותף של עמותת סיכוי, שפועלת להגברת השוויון בין האוכלוסיה הערבית ליהודית, הסיפור הזה עם הכלכלה אל מול הכוחות האחרים מורכב יותר. "זה לא שהשלום הכלכלי עובד או לא. השאלה היא מה העוצמה של שיפור כלכלי ביחס לסכסוך הלאומי", מחדד גרליץ.

 

לדבריו, ״העניין הכלכלי חשוב. לכן אתה רואה שראשי רשויות ערביות בישראל מנסים לרסן את הרוחות. הם לא רוצים הרוגים והם רוצים לפתח את הכלכלה. ועם זה, פיתוח הכלכלה יוצר גם מוקדי חיכוך. בימי שגרה זה יפה לראות עובדים ערבים משתלבים בשוק העבודה, אבל בעתות חירום, כשהקונפליקט הלאומי עולה לסדר היום, פתאום נורא קשה להסתדר במקומות העבודה האלה. מספיק שעובד ערבי עושה לייק לאיזו תמונה מזוויעה בפייסבוק, וכבר יש דרישות לפטר אותו.

 

"בשטחים המצב שונה. המצב הכלכלי אולי השתפר מעט, אבל הם עדיין תחת כיבוש. הם מדוכאים פוליטית. נראה שהפער הזה הוא שעושה את ההבדל.

 

"לו היה שיפור במישור הזה, ייתכן שהשלום הכלכלי היה אפקטיבי", מסכם גרליץ והופך את הדוקטרינה על פיה. לא שלום כלכלי ואחר כך לאומי, אלא קודם התקדמות במישור הלאומי־פוליטי, ואחר כך במישור הכלכלי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x