4 שאלות שצריך לשאול על תקציב המדינה

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון מציגים את תקציב המדינה שהוגש אתמול לאישור הממשלה כתקציב מצוין, שיגדיל את הצמיחה במשק. כדי לבדוק אם הוא באמת מצוין, הנה ארבע שאלות מהותיות שצריך לשאול לגבי תקציב המדינה 2015–2016.

איך התקציב מתמודד עם האתגרים הגדולים שמשרד האוצר בעצמו מצייר?

המצגת שראש אגף התקציבים אמיר לוי הציג לעיתונאים לפני הצגת התקציב עצמו היתה מדכדכת להפליא (היא זמינה לקריאה גם באתר משרד האוצר). הוא הציג, למשל, כיצד שיעורי ההשתתפות בתעסוקה של גברים חרדים ונשים ערביות נמצאים אמנם במגמת עלייה, אבל עדיין נמוכים מאוד; חלקם היחסי של המגזרים האלה נמצא בעלייה, והם אלה שיצטרכו לשאת על כתפיהם את צמיחת המשק בעתיד; מערכת החינוך לא מצליחה ליצור הזדמנויות שוות לתלמידים מרקע כלכלי נמוך, ופקקי התנועה צפויים להכפיל את עצמם עד סוף העשור הבא, כך שכל נהג יבזבז עוד שעה שלמה ביום רק כי המדינה לא משקיעה פה מספיק בתחבורה. ואת כל זה אומר הממונה על התקציבים בעצמו. יותר מזה, ראש הממשלה אמר אתמול שהממשלה מוכרחה להחזיר את המשק לצמיחה של 4% בשנה במקום 3.5%, כי זה המסלול הבריא למשק.

זה נחמד, אבל איך בדיוק התקציב שהוגש אתמול לממשלה מטפל בכל אלה? ההשקעה בתחבורה ציבורית היתה נמוכה יחסית בתקציב הקודם ונשארת נמוכה גם בתקציב הקרוב. המדינה משקיעה בערך פי שניים בכבישים לעומת מה שהיא משקיעה בתחבורה ציבורית. ומאחר שכל כביש שסוללים נפקק בתוך זמן קצר, המשמעות של השקעה בכבישים היא כמו לדרוך במקום. אז איך בדיוק הממשלה מנסה לפתור את בעיית התחבורה הציבורית? איפה בדיוק שינוי סדרי העדיפויות?

ואיפה ההשקעה בעידוד הצמיחה שראש הממשלה מדבר עליה? האם אלה תוספות התקציב שמחכות לתקציב הביטחון בהמשך השנה (אחרי שהכלכלן הראשי באוצר הראה כי התוספת לביטחון פגעה בצמיחה)? האם אלה התוספות לקצבאות הילדים שאמורות להגדיל את הצמיחה? הדבר היחיד שמזכיר השקעה בצמיחה הוא פישוט הבירוקרטיה לחיבור מפעלים לגז טבעי. בזה, בערך, מסתכמת הבשורה.

רה"מ בנימין נתניהו וראש אגף התקציבים אמיר לוי. הפקידים כבר לא מנסים להציע שינוי צילום: אבי אוחיון לעמ, עומר מסינגר

משרד הביטחון יקבל מתישהו תוספת תקציביות. מאיפה יגיע הכסף הזה?

כולם — ראש הממשלה, שר הביטחון, שר האוצר, יתר שרי הממשלה, הפקידים - יודעים שמשרד הביטחון יקבל תוספות תקציביות בהמשך השנה. מאחר שהתקציבים האלה לא יילקחו באמצע השנה ככה פתאום מהמשרדים האחרים, המסקנה היחידה היא שהכסף הזה חונה בינתיים בכל מיני רזרבות סמויות בתקציב.

והכסף הרזרבי הזה לא הגיע לשם מהאוויר — אנחנו שילמנו את המסים האלה. לכן המסקנה היא שאנחנו משלמים יותר מדי מסים, רק כדי שיוכלו לשמור כסף בצד למערכת הביטחון, שאולי יקבל אותו תמורת הבטחה לרפורמות ואולי לא, לכו תדעו. בכל מקרה, זה המצב, היינו יכולים לשלם פחות מסים אילולא המצב הזה.

האם התקציב גומל את הממשלה מההתמכרות שלה לכסף קל?

לממשלה יש כבר כמה שנים טובות בעיה: ההכנסות שלה לא מספיקות בשביל לממן את ההוצאות שלה, בפער גדול מדי, של 3% מהתוצר (שהם בערך 35 מיליארד שקל). לפי בנק ישראל הפער הזה הוא מבני - הוא לא חד־פעמי, והוא יישאר איתנו כל עוד המסים נמוכים מדי. אלה לא שיעורי המס שנמוכים מדי בהכרח, כמו שאין פה מספיק ידיים עובדות בשכר גבוה שיכולות לשלם את המסים האלה.

במקום לחשוב מחדש על מבנה המסים או על מבנה ההוצאות, הממשלה מחפשת (ומוצאת) פתרונות קלים שסוגרים לה את הפינה התקציבית באופן חד־פעמי. היא מתנהגת כמו מכורה למזומן שצריכה בכל שנה לסגור לעצמה שוב את הפינה. כך היא מושכת באופן חד־פעמי חצי מיליארד שקל מרשות שדות התעופה, עוד כמה מאות מיליונים בדיבידנד מוגדל מרפאל, חומסת 250 מיליון שקל מהחוסכים לפנסיה פשוט כי אפשר ו"מעמיקה את הגבייה" שזה שם קוד ל"חסרים לנו 200 מיליון שקל אז כתבנו משהו שנשמע הגיוני". שום פתרון תשתיתי לטווח ארוך, רק דחייה מחדש של הבעיה לשנה הבאה.

האם התקציב עושה סדר במערכת המס?

התקציב הוא ההזדמנות הטובה ביותר של הממשלה לעשות סדר במדיניות המס. לחשוב האם היא רוצה שהמע"מ יהיה גבוה כל כך ושיהיו כל כך הרבה פטורים ממס. אם היינו מורידים את הפטורים האלה, היינו יכולים כולנו לשלם פחות מס. אבל הממשלה לא עושה זאת.

הפקידים היו רוצים ובנק ישראל תומך, אבל בשלב הזה הם כבר התייאשו מלהציע. פעם הם עוד היו מנסים ומביאים לכנסת צעדים כמו ביטול המע"מ על פירות וירקות או שינוי הפטורים ממס שמקבלות החברות הגדולות במסגרת החוק לעידוד השקעות הון. הפעם זה לא יקרה אפילו למראית עין. הממשלה כאילו התייאשה.

את המחיר אנחנו משלמים בצורה לא הוגנת. בשיעורי מע"מ גבוהים באופן היסטורי, שמנפחים את יוקר המחיה, ובשיעורי מס נמוכים מדי לחברות הגדולות ביותר (כך משרד האוצר קבע בעצמו). למה? כי לאף אחד אין כוח להתעמת ולריב. הם מחכים לשעת כושר, למשבר כלכלי שתחת הצל שלו אפשר להביא צעדים מסובכים פוליטית. זה החלק העצוב ביותר: שאנחנו צריכים לחכות למשבר כלכלי כדי שהממשלה ממש תנהיג מדיניות, ולא רק תתנהל משנה לשנה.