שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
משפט

ביהמ"ש דחה תביעה בעלי ד"ר פישר בטענה לפרסום לשון הרע נגדו

אלי פישר טען כי העיקול שהטילה עליו המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה בשוגג היווה פרסום לשון הרע. השופט: "פישר לא הוכיח רשלנות מצד המועצה ולא את הנזק שנגרם לו"

זוהר שחר לוי 12:5621.09.14
אליעזר (אלי) פישר, בעלי מפעלי ד"ר פישר ובודי שופ, טען בבית המשפט כי הרשות המקומית בנימינה-גבעת עדה פרסמה לשון הרע נגדו בכך שהטילה על חשבונות הבנק שלו עיקולים על חוב של נכס שאינו שלו. בית המשפט דחה את תביעתו וחייב אותו בהוצאות בגובה 12,500 שקל וקבע: "אין בעיקול בסכום כזה, שאינו גבוה במיוחד, כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע בעולם העסקי, לפגוע ביכולתו לנהל את עסקיו או לעשותו לבוז, כנדרש".

 

התעשיין ד"ר פישר טען בתביעה שהגיש לפני כשלוש שנים לבית משפט השלום בתל אביב כי העיקול שהטילה עליו המועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה בשוגג מהווה פרסום לשון הרע.

 

לפי ד"ר פישר, המועצה המקומית דרשה ממנו לשלם חוב בגובה של כ-16 אלף שקל על נכס שגוי ובהמשך הטילה עיקולים על חשבנותיו בבנק. פניותיו, כך לגרסתו, לרשות המקומית בדבר קיומו של חוב ביחס למקרקעין בזיהוי השגוי לא נענו. מנגד, טענה המועצה המקומית כי לא התקבלו במשרדיה פניות כאמור.

 

ד"ר אלי פישר ד"ר אלי פישר

 

לפי בית המשפט, בפסיקה העוסקת בהטלת עיקול כפרסום לשון הרע, חלה על רשות ציבורית חובה מוגברת של תום לב וחובת זהירות מוגברת בטרם נקיטת הליך של עיקול, אולם על הרשות לפעול בזהירות הנדרשת, אך בנחישות ובנחרצות לגביית חובות האזרחים כלפיה. "לעתים", נכתב בפסק הדין, "במסגרת העבודה השוטפת, נתקל בית המשפט בעיקול שהוטל בחופזה, מבלי למצות עד תום את האפשרויות הקודמות להטלתו של עיקול. דומה כי אין צורך להרחיב גם בתיאור עגמת הנפש הנגרמת לאדם מן השורה, אשר מגלה יום אחד כי אין הוא יכול לעשות שימוש בחשבון הבנק שלו, כרטיסי האשראי שלו נחסמים ושיקים שמסר מסורבים. עם זאת, כדרכם של קיצורי דרך, אני סבור שלא בכל מקרה ומקרה הפתרון שמציע חוק איסור לשון הרע מתאים לנסיבות העניין".

 

שופט בית משפט השלום בתל אביב, עמית יריב, קבע כי במקרה הזה ד"ר פישר לא ייחס חשיבות ניכרת לעניין הודעת החוב והסתפק במשלוח הודעות פקסימיליה וזאת מבלי לוודא כלל שנתקבלו. רק לאחר שיצר קשר ישיר עם הגורם המתאים במועצה, כך לפי פסק הדין, הובהרה אי ההבנה, החוב הוסדר והעיקול הוסר.

 

נוכח הנסיבות, קבע בית המשפט כי ד"ר פישר לא הוכיח את קיומה של התרשלות מצדה של הרשות המקומית ברישום

זיהוי הנכס על גבי טופס הדרישה לתשלום וכי לא הוכיח את הנזק שנגרם לו. לפי פסק הדין, "אין בעיקול בסכום כזה, שאינו גבוה במיוחד, בוודאי כאשר הוא מגיע מרשות מקומית (להבדיל, למשל, מעיקול המוטל על ידי בנק או גוף פיננסי אחר), כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע בעולם העסקי, לפגוע ביכולתו לנהל את עסקיו או לעשותו לבוז, כנדרש".

 

"גם אם אניח לטובת ד"ר פישר", הוסיף השופט בנימוקיו, "כי התנהלותה של המועצה המקומית בטיפול בחוב הייתה רשלנית, וכי היה עליה לוודא כי היא מקבלת את הודעות הפקס שטענה שלא קיבלה (ושהתובע לא הוכיח, בראיות טובות, כי אכן התקבלו במשרדי הנתבעת), גם אז אין בכך כדי להסיר מן התובע עצמו את החובה לשלם את חובותיו, ולחלופין – לפעול בעצמו לבירור מקור טענת החוב, שהרי אין חולק כי התובע החזיק במקרקעין בתחום שיפוטה של הנתבעת, ואין גם ספק, כי היו בידיו אמצעים לברר את זהות הנכס האמור".

 

בסופו של דבר, לאחר שנדחתה תביעתו, חויב ד"ר פישר בתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד למועצה המקומית בגובה 12,500 שקל.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x