זקנים בבתי גבס, פגייה לא ממוגנת והייטק תחת אש
יום בבאר שבע בשגרת טילים, שמתחיל בקשישים שמעדיפים את המקלט על בתי הגבס שלהם, עובר בפגייה שממתינה למיגון ומסתיים באנשי הייטק שמתמרנים בין ההנהלה בחו"ל לבין הילדים בבית. זאת לצד אזרחים שמרוצים מתפקוד הרשויות בחירום והתהייה מדוע בשגרה הם חוזרים להישכח
בקושי 50 מטר מפרידים בין הבית של בני הזוג צוקרמן למקלט ברחוב תלמה ילין בבאר שבע, שם נפל בשישי בלילה טיל גראד. מרחק קצר מאוד, אבל כזה שאין שום סיכוי שהזוג הקשיש יצלח ב־30 השניות שיש לו מרגע שמתחילה האזעקה ועד לנפילה. גם בימים רגילים סוניה מתקשה בהליכה, אז באזעקה היא הסתפקה בהרמת הרגליים על הספה בסלון הקטנטן.
הרבה מזל היה לסוניה ובעלה, שקיבלו את הבית מעמידר כשעלו לארץ ב־1995. הטיל שנפל על בית שכנתם גרם נזק כבד לתכולת הבית שלהם, אבל לא פגיעות בנפש. קירות הגבס, תחת השם המכובס בנייה קלה, לא היו מחסום רציני לטיל, ורק במזל מכלי הגז שצמודים אליהם לא נפגעו.
לשכנה של בני הזוג היה הרבה פחות מזל. היא נפגעה קשה, אם כי נכון לאתמול מצבה השתפר ועתה הוא מוגדר קל. הבית שלה, לעומת זאת, יצטרך להיהרס ולהיבנות מחדש. באופן מעט אירוני, אחרי שהקבלן יעמיד מחדש את קירות הגבס הוא יהיה חייב לבנות ממ"ד, כי רק כך יוכל הבית לזכות לטופס 4.
תחנה 1: במקלט השכונתי
הקשישים נשארו בו מיום שישי ומשבחים את שמאיי מס רכוש
עשרה קשישים ישבו במקלט ברחוב תלמה ילין כשהגענו, עם רדיו ברוסית ומיזוג. צלם הווידיאו, תושב קריית שמונה לשעבר, התרשם. לעומת המקלטים שבהם ישב כילד בקריה, זה נראה לא רע בכלל, ציין.
חוסר היכולת להגיע עצמאית ובזריזות למקלט הביא את הקשישים לוותר על השהייה בבית. חלק מהם נשארו במקלט מרגע נפילת הטיל ביום שישי כשלצדם מזרנים ושמיכות סקביאס שסיפקה העירייה. קלישאתי ככל שזה יישמע, הקשישים במקלט מצליחים לשמור על רוגע יחסי, אם כי לא ברור אם מדובר בהשלמה עם הגורל או שאלה אנשים שהחיים סיפקו להם מספיק אירועים שמסייעים להכניס דברים לפרופורציה.
לפחות בכל הקשור לזמן שנדרש לשמאי מס רכוש כדי להגיע לבית שנפגע מדובר בשירות יעיל יחסית. בתוך כמה שעות הוא מגיע עם הרשימות והניירת ומתחיל להעריך את הנזק. על החלפה של מכשירי החשמל יכול זוג שניזוק לקבל החזר של עד 29,635 שקל, ובגין כל ילד נוספים 601 שקל. רשות המסים תממן את החלפת הרהיטים לזוג בעד 36,645 שקל ותוסיף 7,409 שקל בגין כל ילד.
התושבים בשכונה שבתיהם נפגעו משבחים את הפעילות של מס רכוש, שמימן גם את השומרים שמאבטחים את הבתים מפני גנבים ובוזזים ואת השהייה בבתי המלון. להערכת שלומי אניג'ר, נציג מס רכוש בבאר שבע, בתוך כמה חודשים כבר יתוקנו הבתים ויוקמו מחדש. לדבריו, הקמתו של בית בבנייה קלה תעלה למדינה כחצי מיליון שקל. עד כה פינה אניג'ר שבע משפחות לבתי מלון.
במצב החירום הנוכחי נראה כי הרשויות והמערכות השונות במדינה עובדות היטב, ומשאביהן מופנים ברובם אל האזרחים שבבתים והמקלטים. וכך עולות התהיות מדוע בעתות שגרה האזרח לא נמצא במוקד באותה פשטות ויעילות, ועד כמה היה עולה אמון האזרחים ברשויות לו זה היה כך.
תחנה 2: בפגייה בסורוקה
מיגון מוסדות רבים לא מספק ותלוי ברוחב לב הפילנתרופים
ברדיוס של 40 ק"מ מהרצועה יש שני מרכזים רפואיים גדולים: ברזילי באשקלון וסורוקה, הגדול מביניהם ובית החולים היחידי בנגב, שממוקם בבאר שבע. המיגונים בכל אחד מהם חלקיים, אך בברזילי לפחות החל להיבנות מבנה ממוגן שיושלם בעוד כשנתיים.
בסורוקה העבירו ביום ראשון בשבוע שעבר את הפגייה - אחת המחלקות הרגישות בכל בית חולים - אל מחלקה ממוגנת. "בין 35 הפגים שבמחלקה ישנם כאלה ששוקלים 700 גרם בסך הכל, מחוברים למכונות הנשמה, וכל מעבר שלהם מאיזור לאיזור כרוך בלוגיסטיקה שלמה שנועדה לשמור ששום רע לא יעונה להם", ד"ר אגנטה גולן, מנהלת מחלקת יילודים ופגים. למרות הרגישות המיוחדת של בית החולים ודייריו, המדינה עוד לא מצאה לנכון למגן חלק גדול ממנו, וכך הפגייה - שהמטופלים בה, מטבע הדברים, לא יכולים לסייע לעצמם להגיע למקום מוגן - עדיין אינה ממוגנת.
כמיטב המסורת של בתי החולים בישראל, המערכת נבנת מלמטה ולא מלמעלה, ממשרדי הבריאות והאוצר. וכך, לפני חודשיים קיימה עמותת הידידים של בית החולים אירוע התרמה לאיסוף כספים למיגון הפגייה. באמצעות פילנתרופים מקומיים הצליחה העמותה לאסוף 3 מיליון שקל, 5% בלבד מהסכום שנדרש למיגון. לאחר מכן, ד"ר גולן, טסה לחו"ל בניסיון לגרד עוד כמה גרושים. התקווה היא שאם יהיה מספיק כסף שבית החולים יגייס בעצמו, אז המדינה תכניס את היד לכיס ותשלים שקל מול שקל, כאילו לא מדובר בבית חולים ציבורי שנמצא בסכנת איום טילים כל שנתיים ומיגון הפגייה בו הוא תפקידה של המדינה.
לסורוקה יש ניסיון בשיטה הזו. ב־2011 חנך בית החולים חדרי לידה ומחלקת יולדות חדשים וממוגנים בזכות תרומה של 15 מיליון דולר של המיליארדר חיים סבן. המדינה השלימה את הסכום הנדרש, אבל בסוף היוזמה היתה מהשטח, מהפילנתרופיה ולא מהרגולטור, וכך התורמים הגדולים מאפשרים למדינה להתנער מתפקידה זה.
לא רק בבתי החולים. בבתי האבות, בבתי החולים הגריאטריים ובמוסדות של משרד הרווחה שמטפלים בבעלי מוגבלות, באין תמיד ממ"דים או אפשרות לרדת מהר אל המקלטים, הצוות נדרש בעת אזעקה לפנות את הדיירים אל חדרי המדרגות. לדברי רוני בר לוי, אחראי הביטחון במשרד הרווחה, מאז 2012 קיבל המשרד תקציב של 100 מיליון שקל לחמש שנים לצורך מיגון של המעונות, באמצעות הקמת ממ"דים, עיבוי קירות, חלונות וכדומה. הוא מודה כי במרבית המוסדות הצוות מתקשה להוליך את הדיירים למרחב מוגן בזמן המועט המוקצב, בהתאם להנחיות פיקוד העורף: "זה קשה, אבל אם אין ממ"ד אז ההוראה היא להגיע לגרם מדרגות, שזה יחסית ממוגן. אנחנו יודעים שאין מיגון מלא. זה לא תמיד הכי מושלם אבל זה הכי טוב שיש".
רוני עוזרי, מנכ"ל רשת בתי האבות נווה עמית ויו"ר איגוד בתי האבות, מתקשה להשלים עם הצורך להסתפק בחדרי המדרגות: "מסדרונות ופרוזדורים הם פשוט אילתור. התיקצוב הנדרש למיגון הוא גדול ולא משהו שאנחנו יכולים לשאת בעצמנו. אני מקווה שהממשלה תמצא מקורות כספיים בשביל למגן". להערכתו רק למחצית מבתי האבות בדרום יש ממ"ד או מקלט זמין.
תחנה 3: בפארק ההייטק
עובדים מהבית או במטה החברה במרכז עם קייטנה לילדים
מי שמדמיין את רחובות באר שבע ריקים עקב איום הטילים עלול להתאכזב. העיר אולי לא הומה כמו בדרך כלל, אבל רוב החנויות פתוחות ובתי הקפה - כפי שנהוג לומר - מלאים יחסית. לעומת זאת, מי שיחפש חנייה בפארק ההייטק החדש שנפתח בבאר שבע באוגוסט האחרון, לא יתקשה למצוא אחת.
בערך 100 עובדים מועסקים במרכז הפיתוח של חברת ההייטק EMC. אחת מחברות הסייבר שמאכלסות את הפארק, אליה אמורות להצטרף עוד חברות מהתחום - הטרנד החם בעולם אבטחת המידע, שראש הממשלה בנימין נתניהו אוהב לציין כדבר שעל ישראל להתמקד בו. מאיה הופמן־לוי, מנהלת מרכז הפיתוח של החברה, מגדירה את עצמה כמי שמנסה לאזן בין המצב הביטחוני לבין הצורך להמשיך בעסקים כרגיל תחת העין הפקוחה של מטה החברה בבוסטון. הופמן־לוי לא רוצה להכנס למספרים, אבל מספרת כי מהשבוע שעבר יש לעובדים אפשרות לעבוד מהבית או מהמרכז של החברה בהרצליה. שם גם סידרו לילדי העובדים מבאר שבע קייטנה.
EMC היא דוגמה טובה כדי להמחיש עד כמה הדברים השתנו בשנה וחצי האחרונה מאז המבצע הקודם של צה"ל ברצועה, עמוד ענן. ההצלחות הגדולות של כיפת ברזל - שהיום פרוסה ברחבי הארץ - יחד עם כמות קטנה יותר של טילים שמופנים לבאר שבע, שינו את אופי העבודה של מרכז הפיתוח. אז, מספרת הופמן־לוי, הם נאלצו לסגור את המרכז למשך 10 ימים, להעביר עובדים לעבודה במרכז בהרצליה ולהלין אותם במלונות בגוש דן. לעומת זאת, כיום העבודה נמשכת פחות או יותר כסידרה.
ב־2018 אמורה לקום בסמוך קריית התיקשוב הצה"לית, כחלק מהניסיון להפוך את באר שבע למרכז הסייבר הלאומי, או במלים קצת פחות מכובסות להעביר חלק מהעושר של ההייטק ואוכלוסיה משכילה ממרכז הארץ לנגב. אי אפשר שלא לשאול עד כמה מהלך כזה יצליח אם כל שנה וחצי עד שנתיים שוב תיכנס העיר למצב חירום שמעבר להשלכות הכלכליות שלו יש לו גם השלכות דרמטיות על איכות החיים.
תחנה 4: בחזרה למרכז
נזכרים בפריפריה ובדרוש תיקון, אך משאירים הכל כפי שהוא
גם יום שמתחיל בקשישים בבתי גבס ושמסתיים באנשי הייטק שעובדים תחת מטחי טילים הוא למעשה נגיעות במציאות שרק בעיתות חירום נהפכת לאירוע מיוחד. הפריפריה, במובן הזה, היא לא רק מקום גיאוגראפי או מצב סוציו־אקונומי שניתן לכמת למספר אלא גם המקום אליו מדחיקים את כל מה שדורש מאמץ להיזכר בקיומו ולדאוג לתיקונו. כל מה שרק אירוע מיוחד גורם לנו להיזכר בו, לצקצק, ולהשאיר אותו בדיוק כפי שהוא כשחוזרים לשגרה האפורה.
